האמפטי דמטי, כל החבורה הגיע להאמפי בסופו של דבר והיו לי
יומיים ממש טובים. הרגיש לי שהזמן הולך לאחור והשעון מתקתק, כי החבורה בקרוב מאוד
מתפצלת ומי יודע מתי אני אראה את האנשים האלה שוב, אם בכלל.
החלטתי שאני צריכה להמשיך ליעד הבא...
מאוד התלבטתי לאן לנסוע, כי עכשיו הכל גורלי, אם לא אראה
עכשיו מקומות אז הפעם הבאה יכולה להיות רק בעוד חמש או אפילו עשר שנים שיהיה לי את
האומץ שוב להפסיק את חיי ולטוס לחוות עולם.
החלטתי שאני נוסעת לאום ביץ'. אני וחברה שלי מהצבא (השנייה
שפגשתי בטיול) לקחנו הכל אמרנו שלום ועלינו על אוטובוס ממש לא נוח כדי להגיע לחוף
שכולם מדברים עליו.
כשהגענו, אחרי נסיעה ארוכה ולא צפויה למדיי, אחרי החלפת 3
אוטובוסים וריקשה אחת. נחתנו בקצה הר בחושך באמצע הלילה.
זאת הפעם הראשונה שהייתי צריכה לסמוך על האינסטינקטים שלי
לחלוטין, בלי שום הכוונה של אף ישראלי שיודע משהו בסביבתי.
אז ירדנו את ההר עם הקיטבגים, כמו במבצע צבאי חשאי, עם פנסים
שבקושי עובדים, מחליקים בין האבנים ועוזרים אחד לשני. היינו חבורה של 6 ישראלים
שלא יודעים כלום מהחיים שלהם.
למטה חיכה לנו חוף חשוך, ים שחור וירח אחד גדול מאוד שניסה
בכל כוחו להאיר, אך ללא הצלחה.
היו שם המון כלבים, הם שיחקו על החול, השתעשעו. כנראה שראו
את הצורך שלנו בבידור זמני.
חיפשנו בעל גסטהאוס ער, אבל כל הבעלים של הגסטהאוסים בחוף
ישנו את שנת היופי שלהם. היו גסטהאוסים ספורים ופחדנו שלא יהיו חדרים.
לאט לאט עלתה לה השמש והתחלנו לחפש חדרים. קלטנו את הים
והנוף, הפנמנו את ריח הים והרגשת החול בתוך הכפכפים. מכיוון שכל התיירים ישנו,
בעלי הגסטהאוסים ישנו ולא ידעו מתי אנשים הולכים לצאת מהחדרים, אם בכלל. אז מצאנו
מקום קטן, עלוב, צנוע ביותר, עם שני חדרים חסרי ריהוט. יש רק מיטה על בסיס אבן וגם
היא דקה ביותר. שמנו את הדברים שלנו, בכינו בקיטורים במשך דקה והתעלינו על עצמנו.
כל אחת הלכה להתקלח בחוץ, בחדרון בטון עם דלי עצום של מים קפואים ודלי קטן בשביל
לשפוך על הגוף. זאת הייתה המקלחת הקרה ביותר שחוויתי בשנים האחרונות, ומה שבאמת
היה קשה, זה שהמים לא זרמו אלא עשו טובה ויצאו בקצב איטי מהדלי. עד שלא נשאר סבון
על גופי, כבר התחלתי לפתח דלקת ריאות!
המקלחת הצליפה בי והייתי מאוד ערנית. יצאתי לשתות שייק אוראו
ונהנתי מכל רגע. חשבנו כל הבנות לאן אנחנו נלך בשביל למצוא חדרים למחר. עשר דקות
אחר כך, מצאנו חדרים במקום אחר.
בעל הגסטהאוס העלוב הסכים שנצא מהחדרים בלי לשלם לו על כלום
וגם לא על המקלחת. שמחנו ואמרנו לו שהוא איש טוב וברחנו מהר.
החדר החדש היה כבר יותר נורמלי. אמנם אין מים חמים בחוף
המבודד הזה, וגם אינטרנט זה לא בדיוק דבר אפשרי שם, אבל לפחות החדר נראה טיפה יותר
שפוי.
בערב כבר פגשנו אנשים טובים ומצחיקים. מסוג הישראלים שטיילו
לפני המון זמן בהודו וחוזרים לחופשה בחופים או במקומות שהם הכי אהבו. היה לי כיף
ומשוחרר.
הרגשתי שאני בחוויה מתקנת מגואה, שוב חוף, אבל הפעם פחות
אכפת לי איך אני נראית בבגד ים, פשוט זרמתי.
פגשתי שתי שחקניות שבאו לחופשה עם בני הזוג שלהן. פתאום
משהו שמזכיר לי את הבית, את העולם הפנימי שהיה לי בישראל. דיברתי איתן על דעתן
והחוויה שלהן. הן גרמו לי להבין שסתם ויתרתי על החלום בזריזות ושאין סיבה שאני לא
אצליח גם כשחקנית מלאה. וואלה. מעניין. אבל זה לא רלוונטי בכלל, וגם אם אני חוזרת
לישראל מחר, אני עוד צריכה לעכל מה עבר עליי ורק אז לעשות החלטה.
ביום ההולדת של האקס שלי ידעתי שאני חייבת להתקשר אליו.
הרגשתי צורך עז להראות לו שלא ברחתי לעזאזל, שהוא עדיין חשוב לי. אז הלכתי לסוף
החוף, לאינטרנט הכי מרוחק, שהיה במקרה גם הכי יקר והכי טוב.
נכנסתי מכוונת למטרה, עם רצח בעיניים. גם אם אין חיבור
נורמלי לרשת אני אעשה את השיחה הזאת בעזרת כוחות הטלפתיה, כך חשבתי לעצמי.
התיישבתי בכיסא פלסטיק, פתחתי את הסקייפ והתקשרתי אליו הבייתה.
קול עמום ענה לי, הוא היה צרוד וחולה. הרגשתי נורא שאני
רחוקה ושנפרדתי ואני לא שם ברגע הזה להיות עבורו משענת. אמרתי לו מזל טוב וניסיתי
לנהל איתו שיחה נורמלית. כל זמן השיחה הרגשתי שהוא מחק אותי מהחיים שלו. כאילו
שהוא ממש מתעקש להיפטר מהמחשבות עליי, למחוק אותי מהזיכרון. היה ברור לי שה נובע
מאיזשהו כאב, אבל ניסיתי להתעלם מזה ולהיות בוגרת. את מה שרציתי להשיג עבורו בשיחה
השגתי- עכשיו הוא יודע שאני לא שכחתי אותו ושהוא מאוד חשוב לי. אבל את מה שרציתי
להשיג עבורי בשיחה לא השגתי- נמחקתי מחייו של מישהו. הייתי לבד. הוא לא נתן לי את
הסיפוק שהייתי צריכה, לא הרגשתי חשובה עבורו.
קמתי, שילמתי וחזרתי לחוף החשוך. לחפש את החברים שלי, הדבר
היחיד שיכול להחזיק אותי עכשיו.
מכאן והלאה זה היה לילה קשה מאוד, מלא בהרהורים.
הייתי חסרת חשיבות. לא הייתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
