עלילות הפרה הקדושה

בוקר טוב, הגיע הזמן לעשות סידורים! עוד שבוע וחצי את עפה מהודו! קומי עורי, תכנני תוכניות, סגרי פינות, שלמי וסעי מאום ביץ' גברת אנטופולסקי.

איך אני טובה בלהלחיץ את עצמי! אם הייתה אולימפיאדת הלחץ, הייתי אלופת העולם חמש שנים ברצף כשכל שנה אני שוברת את השיא של עצמי.

ובכל אופן, באמת שאין זמן ואני צריכה להחליט איך אני נוסעת ולאן.

חברה שלי סיפרה לי שבדרך מבומביי דרומה לחופים פגשה ברכבת אישה הודית, שהציעה לה להתארח אצלה בביתה שבבומביי, או שמא אני צריכה לנסח א זה כמו שצריך- מומביי.

לקחתי ממנה את המספר של הגברת ההודית והתקשרתי אליה כדי להסביר לה שאני חברה של הבחורה הישראלית שפגשה ואני מאוד מעוניינת להחליף אותה ולבקר בבית של משפחה הודית אמיתית בשבוע האחרון שלי בהודו. היא דיברה אנגלית עילגת אבל אמרה שזה בסדר והבן שלה ידבר איתי ויסביר לי אחרי הטיסה למומביי איך להגיע לבית שלהם.

הצעד הבא היה להבין האם תהיה לי עבודת איפור בבוליווד. זוכרים שסיפרתי לכם על החלום הורוד הזה שנכנס לי לראש בתחילת הטיול? אז הוא עדיין נעוץ לי במוח ואני לא מוותרת כל כך מהר. לחברה שלי מהארץ שלמדה בתיכון נלסון מנדלה בהודו היה חבר הודי שהוא סיים תואר במנהל עסקים או משהו מהמקצועות החשובים האלה, והוא היה אמור לסדר לי עבודה כלשהי כמאפרת או סייעת מאפרת כשאני במומביי, כשהתכתבתי איתו שאלתי אם הוא יכול להראות לי את מומביי, והוא היה מאוד סגור. הבנתי שאין לי כל כך עם מי לדבר ולא סמכתי על שום דבר שיגיע מכיוונו. ובאמת, בסוף נפלה האופציה לעבודה וזה לא הצליח.

ניסיתי לשבת עם עצמי מול המחשב המקרטע באום ביץ' ולבחון את האפשרויות שלי מבחינת המשך הטיול. האם אני חוזרת הבייתה? האם אני טסה לתאילנד לסיים את הטיול שם? או שתאילנד היא תחנת מעבר עד להונג קונג או אוסטרליה, ניו זילנד? אלוהים אדירים, אני כל כך מבולבלת. פתאום כל העולם פתוח בפניי ואני ממש לא יודעת לאן אני רוצה ואם אני יכולה לעשות את זה לבד, אם בכלל. והאם אני רוצה לבזבז את כל הכסף או שיש לי משהו קונקרטי לחזור אליו?

איזה תסכול, תסכול כזה מלא באושר. אף פעם לא הרגשתי שיש בפניי כל כך הרבה אופציות שיכולות להתאים לי ואני פשוט צריכה לבחור. זה ממש הזוי. קשה לעיכול.

החלטתי שאני לא מחליטה. אני רק יודעת שלתאילנד אני חייבת להגיע והתחנה הבאה היא גואה בטיסה. זאת הפעם הראשונה שאני הולכת להיות לגמרי לבד, בלי אף חבורה שתגן עליי, לא במקום מלא ישראלים, אלא בדרך למומביי, שם אנשים לא נשארים יותר מלילה. ואני הולכת להיות שם שבוע.

קמתי בבוקר כשעוד היה חושך, הלכתי בסבך וגבעות אחרי נהג מונית שטרח ללכת מהר כדי שכמעט נאבד אותו. כל זה כדי להגיע למונית שתוביל אותי לשדה התעופה בגואה. נסיעה עם בריטי מסריח מבית השחי וחסר כל נימוסים. הייתי בטוחה שאם הוא בריטי הוא לפחות יציע לקחת לי את התיק, אבל בעצם אני סחבתי לו שקית כל הדרך למונית והוא אפילו לא הסתכל אחורנית לראות שאני בסדר כשהלכנו, בלאדי ווינקר (קללה באנגלית בריטית- פירוש מילולי לעברית= חתיכת מאונן, נדמה לי). ובכל אופן, הגענו בשלום למונית ונסענו חמש שעות לשדה התעופה, כשאני מאחור קופצת כמו סוסת פוני. כשהגענו הייתי עם הבחילה מעל האוזניים ורציתי למות, אבל האווירה של שדה התעופה הרגיעה וציננה את רוחי במהרה.

נזכרתי שאתמול בלילה היה נר אחרון של חנוכה ואיזה כיף היה לאכול בבית היהודי באום ביץ' עם כל החברים שלי ולהגיד שלום. שרנו וניגנו עד השעות הקטנות של הלילה והרגשתי אחווה וכיף.

אני כבר מחכה לעלות על הטיסה ולהגיע למשפחה ההודית, כולי התרגשות. אני בטוחה שגם אתגעגע למשפחה שלי יותר בגלל האירוח, אבל זה עדיין משהו שאני מאוד שמחה בגינו.

נמסטה.