my cold evil world!

איזו כותרת אירונית אה? *~* ' שעת סיפור' XDD כמו ילדים בגן שהגננת אומרת לילדים '' ילדים בואו. הגיעה שעת  הסיפור שלכם'' וכול הילדים מתקבצים והגננת מתחילה לקרוא להם את הסיפור XDDD

 טוב אז מישהו זוכר כאן את הפרולוג שהעלתי ממזימן על מולי? אני יוצאת מתוך הנחה שלא. אלה רק אני זוכרת אותו.

בכול אופן למה אני מעלה סיפור שכתבתי עליה?

כי בסיפור הזה [ יותר נכון סיפור בת שקצת קשור לסיפור המקורי שלה שעליו וויתרתי ולא המשכתי אותו] יש בעיה.

והבעיה היא אח שלה.

מולי היא אני. מה זאת אומרת? שמולי דוגלת ברעיון שאנשים לא צריכים להשתנות כדי לגרום לאנשים אחרים להרגיש טוב יותר, ואח שלה בכוח מנסה לגרום לה להשתנות כדי שאנשי העיירה יאהבו אותה.

אוקי לא הייתי אמורה לחשוף בפניכם את הבעיה בסיפור.

הכוונה שלי הייתה שאתם, קוראי ישראבלוג תקראו את הסיפור תזהו את הבעיה ותגידו לי מה מולי צריכה לעשות כדי לגרום לאח שלה להבין שהוא  לא צריך לגרום לה להשתנות לטובת אף אחד.

וזה קצת כמו שההורים שלי תמיד אומרים שאני ' כמו כולם', ושאני ' לא שונה מאף אחד'. ואני תמיד עונה להם בחריפות ש ' אני שונה! אני לא כמו כולם!'. אבל הם מתעקשים שכולם אותו הדבר וחיים אותו הדבר, ופועלים אותו הדבר, ומתנהגים אותו הדבר=.= לכו תבינו אותם.

בכול מקרה פאשלה שלי.

אבל עדיין אשמח לביקורת ותגובות על הבעיתיות שבסיפור הקצר הזה.

אהה אורך הסיפור: 4עמודים וחצי. תהנו.

שינוי!

היא ישנה במיטתה, שינה ערבה. לא דואגת לשום דבר. הכול אצלה היה בסדר. לא היה סיכוי שמישהו יכנס לחדרה ויפריע את מנוחתה הטובה.

עד שהיא שמעה קול קר וקשה ששאל אותה '' אני יכול לדבר איתך לרגע?''. הוא עמד שם בפתח  דלת חדרה, כשעיניו הכחולות הקשות והקרות, מביטות באחותו הישנה על המיטה בשלווה.

עיניה היו עצומות, והיא בקושי שמעה את השאלה. היא רק מלמלה '' אני ישנה...''.

'' אז תקומי! אני צריך לדבר איתך. עכשיו!'' הוא ענה בקול תקיף, חסר סבלני לחלוטין.

הוא לא אהב לחכות לה והכי גרוע שהיא אף פעם  לא הקשיבה לו. הוא רצה שהיא תשתנה כדי שכולם יאהבו אותה, אבל היא סירבה בכול תוקף להשתנות, ולהישאר היא עצמה כמו שהיא.

היא לא יכולה לצפות מאחרים שיאהבו אותה אם הם לא רוצים אבל זה לא אומר שהיא צריכה להשתנות בשבילם כדי שהם יתחילו ללמוד לאהוב אותה ולקבל אותה.

היא הסתובבה , וראתה אותו עומד בדלת, כשעיניו נעוצות בה בחומרה '' מה אתה רוצה?'' שאלה  כמעט בלחש, קולה עייף ולא  מלוטש מספיק מכדי שיהיה ברור לשמיעה.

'' שתקומי  כבר! אין לי הרבה זמן אלייך. קמתי במיוחד כי אני צריך לדבר איתך. אז תקומי  כבר. אני אחכה לך למטה במטבח'' הוא ענה בקול קר ולא אכפתי.

הוא עזב את חדרה כשהוא סוגר אחריו את הדלת בטריקה. לא נראה שהוא מרוצה במיוחד, ואפילו נראה קצת כועס.

היא לא ידעה בדיוק על  מה אבל חשבה שאולי הוא שוב רוצה לדבר איתה על הקטע הזה של ' שינוי בחברה'. שהיא חייבת להשתנות לטובת כולם כדי שיתחילו לאהוב ולכבד אותה.

היא ידעה שהוא לא שונא אותה כי אם זה היה המצב הוא כלל לא היה מדבר איתה, אבל הוא כן רוצה שאף פעם אחת היא תקשיב לו, ותעשה מה שטוב בשביל כולם-תשתנה ותהיה כמו כולם.

'' אין לי כוח שוב לשיחה הקשה והמעיקה הזאת'' היא נאנחה בצער רב וייאוש '' למה הוא לא מבין אותי? מה כול כך קשה לו  להבין שאני לא רוצה להשתנות בשביל אחרים?'' רק המחשבה על זה תסכלה אותה שהוא לא מוכן להניח ולנטוש את הנושא הארור והכבד הזה.

היא העיפה מעליה את הסמיכה שלה, נעלה את נעלי  הבית שלה, והלכה לאמבטיה.

שם היא שטפה את פניה, צחצחה את שיניה, וסרקה את  שערה. כאשר הביטה במראה ראתה שם דמות משונה שלא דמתה לשום דבר שראתה בעבר שאמרה לה את לא חייבת לאף אחד שום דבר! תישארי כמו שאת. כי את מי שאת ואת לא חייבת להשתנות בשביל אחד.

היא החזירה את מבטה לכיור מנסה להבין מה נאמר לה עכשיו '' מזה היה לעזאזל?'' היא חשבה לעצמה, קשה עם עצמה. ומה בעצם ראתה עכשיו? כאשר הביטה שוב במראה הדמות שהייתה שם קודם כבר לא הייתה. היא נעלמה כאילו מעולם לא הופיעה על תבנית המראה שלה.

אבל מה שהדמות הזאת אמרה היה נכון. היא לא חייבת כלום לאף אחד. היא צריכה להישאר כמו שהיא, ולא להשתנות בשביל אחד.

בעיה של האנשים שהם לא מוכנים לקבל אותה כמו שהיא '' מולי!'' היא שמעה צעקה מלמטה שקראה לה, זאת הייתה האומנת שלהם '' האוכל שלך מתקרר'' היא הוסיפה בצעקה.

היא ידעה שאחיה מחכה לה שם למטה, הוא בטח רותח מכעס בגלל שהיא מאחרת. היא ידעה שהוא שונא איחורים.

היא מיהרה לחדרה, ולבשה על עצמה חולצת טי שרט  שחורה שעליה היה כתוב באותיות לבנות גדולות אני לא משתנה בשביל אף אחד!

ומכנסי ג'ינס ארוכים. היא נעלה את נעלי הבית שלה וירדה למטה במהירות.

כאשר ראה אותה הוא נזף בה '' כמה זמן את חושבת שאני צריך לחכות לך!? את מבזבזת את הזמן היקר שלי עצלנית שכמוך!'' נזיפה קשה שאחריה באה שיחה קשה עוד יותר שהיא תמיד העדיפה להימנע ממנה, אבל לא יכלה. לא הייתה כול הדרך להימנע מהשיחה המעיקה והקשה הזאת.

האומנת הגישה לשניהם את ארוחת הבוקר שלהם '' אני לא רעבה'' אמרה מולי בשקט, מחכה שאחיה יתחיל בשיחה הקשה.

'' אבל את חייבת לאכול'' התעקשה האומנת '' זאת הארוחה הכי חשובה ביום'' היא הביטה בה בפנים מודאגות.

ואז הבן הביט בה במבט  חודר וקר ואמר לה '' זה בסדר. אני אדאג שהיא תאכל'', והחוויר לעבר אחותו במבט מרושע מעט '' את יכולה בבקשה להשאיר אותנו לבד? זאת שיחה פרטית וחשובה'' הוא אמר לאומנת בחדות.

היא הנהנה לחיוב '' אין בעיה יקירי. אבל אל תעשו שטויות כן? סומכת עליכם'' היא אמרה, ויצאה לקניות.

כך שעכשיו בבית נכחו שני אנשים. בעצם שני אחים: אח ואחות.

'' סוף סוף אנחנו לבד מולי'' הוא אמר לה, ולקח ביס מהחביתה  שלו '' תאכלי משהו. את צריכה להתחזק. נחלשת נורא בזמן האחרון'' . והמשיך לאכול.

אבל היא ידעה שהוא לא באמת מתכוון לשיחה הרגילה הזאת על ארוחות בוקר ועל כמה שהיא צריכה להתחזק. היא ידעה בדיוק למה הוא זימן אותה לכאן הבוקר '' תפסיק לדבר שטויות!'' היא הטיחה בו בקול קשה '' אני יודעת למה קראת לי לכאן. וזאת לא הסיבה. אז קדימה. תגיד לי כבר את מה שאתה רוצה להגיד ונגמור עם זה'' היא כבר רצתה בכול ליבה להתפטר מהשיחה הנוראית הזאת. היא כבר פחות או יותר ידעה מה היא הולכת לשמוע ממנו.

'' ישר ולעניין מה? אוקי אם כך. נתחיל'' הוא עצם את עיניו, ניגב את פיו קלות במפית, פקח את עיניו, הניח את המפית  בצורה מסודרת לצידו, ובסוף לגם מכוס מיץ התפוזים הטרי שלו '' את יודעת שאני לא מרוצה   מהעובדה שאת לא מקשיבה לי נכון?'' הוא החל, משלב את  אצבעותיו זו בזו, ומניח אותן מולו, כשמבטו לא משתנה ולו לרגע, והוא נעוץ כול הזמן במבטה '' אני אומר את זה לטובתך מולי. אני לא רוצה ברעתך. ואת יודעת שאנשי העיירה שונאים אותך. את יודעת מה זה עושה למעמד המכובד שלי שאני יודע שאת יכולה להשתנות אבל לא עושה את זה? אנשים כול הזמן מעירים לי ושואלים למה אני לא עושה שום דבר כדי לגרום לך להשתנות כדי שהם יהיו מאושרים. את יודעת מזה גורם לי להרגיש כשאני יודע שכול המאמצים שלי הם לשווא!? יש לך בכלל מושג!?'' הוא קם באחת, והלם באגרופו בעוצמה על השולחן עד שכמעט כלי החרסינה שהונחו עליו נפלו.

ליבה של מולי החסיר פעימה. הוא החל לדפוק מעט במהירות. היא נבהלה מעוצמת הכוח שהיה בקולו וגופו.

'' למה את לא מוכנה לעזאזל להקשיב ולהשתנות!? מה הבעיה שלך!?  זה לא גורם לך להרגיש רע כשכולם מסביבך שונאים אותך כול כך!? את יודעת שאת  יכולה לשנות את זה ופשוט לא עושה כלום! כלום! ואני שואל אותך- למה? למה את לא מוכנה לעשות כלום כדי להשתנות?'' הוא חזר למקומו, מנסה לייצב את עצמו מהכעס שלו, ומחכה שהיא תענה לו.

היא בקושי  הצליחה להביט לו יישר לתוך העיניים מרוב פחד וחשש. היא רצתה לפרוץ בבכי ולצרוח שכול ההתנהגות הגועלית הזאת מצד אח שלה בכלל אינה מגיעה לה, ודווקא בגלל שכול אנשי העיירה שונאים אותה כול כך הוא צריך לתמוך  בה ולהיות שם בשבילה כשכולם מתנהגים כמו להקת זאבים ותוקפים אותה בעזרת שיניהם החדות.

אבל במקום זאת היא רק אמרה לו את מה שהדמות ההיא מהמראה אמרה לה הבוקר '' אני  לא חייבת לאף אחד שום דבר! אני נשארת כמו שאני. אני מי שאני , ואני לא חייבת להשתנות בשביל אף אחד!'' קולה היה כמעט נחרץ ופזיז ואז היא הוסיפה '' תצטרכו פשוט לקבל אותי כמו שאני או  לא לקבל את זה! טוב לי כמו שאני הבנת את זה!? אתה לא יכול לגרום לי להשתנות רק כי זה פוגע במעמד החברתי המטופש שלך! אתה חייב לקבל אותי כמו שאני. אין לך  ברירה אנחנו אחים! ואם אתה רוצה לשנוא אותי אז תשנא. לא אכפת לי ממך ובטח שלא מאנשי העיירה הדפוקים האלה! הם לא אוהבים אותי. בעיה שלהם'' היא סיכמה את כול מה שהרגישה.

אבל טעות אחת הייתה בליבה ובמה שאמרה. כן אכפת לה מאח שלה. חשוב לה שהוא יבין אותה ויעמוד לצידה ברגעים קשים. שלא ינטוש אותה כשכולם נגדה.

אבל הוא עדיין התעקש לא להבין למה היא רוצה להישאר במצב הזה כשהיא יכולה לשנות אותו ולגרום לכולם לאהוב אותה '' את נהנית  לגרום לעצמך סבל? זה העניין?'' הוא שאל כבר מיואש ממנה ולא יודע עוד מה לעשות איתה יותר.

זה לא העניין של סבל. זה העניין של להישאר נאמן לעצמך לא משנה כמה הסביבה קשה כלפייך היא חשבה לעצמה במרירות אבל במקום זאת אמרה לו '' תחשוב מה שאתה רוצה. כבר אין לי כוח יותר לשיחות המתישות האלה  שבהן אתה מנסה להכריח אותי להשתנות לטובת אחרים. פשוט תקבלו אותי כמו שאני. אני לא מבינה מה כול כך קשה בזה?'' היא נאנחה בקול קשה ועייף. באמת כבר לא היה כוח יותר לזה. והיא לא הצליחה להבין למה אחיה מתעקש לשנות אותה. למה הוא לא מוכן לקבל אותה כמו שהיא?

הוא הסתכל עליה, נואש ממנה לחלוטין '' זאת לא  הבעיה'' הוא אמר לפתע '' יש סטאטוס מסוים. יש תנאים. יש חוקים. ואת פשוט לא פועלת על  פי המקובל. את הולכת כנגד כול המוסכמות והכללים. את שוברת את החוקים! את גורמת למשפחה שלנו להראות רע! ואת חייבת לשנות את עצמך לטובת אחרים כדי שלא נגיע למצבים לא נעימים עם אנשי העיירה'' לפתע הוא נישמע לה כמו נשיא או מורה שמדבר בתוקף אל העם שלו.

ממתי הוא נהיה כזה שתלטן? היא חשבה לעצמה. אבל לא משנה מה יאמר וכמה רע זה ישמע, היא תישאר נאמנה לעצמה. הם פשוט צריכים ללמוד לחיות עם העובדה שהיא לא הולכת להשתנות בשביל אף אחד.

היא קמה באחת כמוהו, והחלה להרים את קולה כלפיו. משהו שהיא אף פעם לא עשתה קודם לכן, אבל הוא גרם לה להגיע לזה '' אני לא אשתנה! אני לא בובה על חוט שאפשר להגיד לה מה לעשות! לא טוב לכם? לא צריך! וטוב מאוד שאני שוברת את החוקים הארורים. מישהו בעיר הזאת צריך לשבור אותם לא? ולא אכפת לי להמשיך ללכת נגד כולם. בסוף הם יבינו שהם טועים''. היא חזרה למקומה, אבל עדיין עיניה החומות פקוחות לרווחה בזעם וכעס. היא נשמה כמה נשימות, מנסה להירגע ולחזור לעצמה.

הוא מעולם לא ראה אותה ככה. מלאת ביטחון ובטוחה בעצמה. אולי היא טועה והיא צודקת? אולי בעצם כול אנשי העיירה טועים? אולי הם צריכים ללמוד להירגע קצת ולקבל את השונה מהם. ולא לעשות לו את המוות רק כי הוא לא מוכן ולהיות כמו כולם.

זאת טעות אנושית לא לקבל את השונה ממך.

הרבה עושים את זה, והרב אנשים סובלים  מי זה. מהתעללות בלתי פוסקת, ונידוי מין החברה.

אולי מולי היחידה שיכולה להביא  לשינוי הזה ולהראות  לכולם שהם טועים. שהם לא צריכים להתייחס בכזאת עוינות לאלה השונים מהם.

לא צריך להרחיק מאף אחד אנשים שהם טיפה שונים באופי, באישיות, ובהנהגות. צריך פשוט לקבל אותם בחום ואהבה, ולא  להראות כלפיהם עוינות אכזרית כאילו  הם מחלה או מגפה לא ראויה לחברה.

'' אתה תראה בסוף שאני צודקת אדריאן! אתה תראה שאני אביא לשינוי הזה, ואראה לכולם שהם טועים! שהם לא צריכים  להתנהג בכזאת אכזריות לאלה  השונים מהם או לאלה המסרבים להיות כמו כולם. אתה תראה. ובסופו של דבר גם הדעה שלך לגבי תשתנה'' היא אמרה באומץ רב, והייתה מאוד מרוצה מעצמה שסוף סוף הצליחה לעמוד מול אח שלה.

פעם אחת ולתמיד היא  תהיה חייבת להראות לו שהוא טועה. שהוא לא חייב להתנהג אליה בכזאת עוינות ואכזריות ולדרוש ממנה שתשתנה. הוא צריך לקבל אותה כמו שהיא. כי היא פשוט היא. והיא לא תשנה בשביל אחד.

היא השאירה אותו כמעט מנוצח וללא מילים. עמוק בליבו הוא ידע שהוא טועה. שהוא בעצמו צריך לשנות את דרך ההתנהגות שלו. שהוא היה קשה איתה מדיי.

הוא פשוט הושפע ממה שאנשי העיירה חשבו על המשפחה שלהם עד שהוא כמעט איבד צלם אנוש והדבר היחיד שהיה חשוב לו הוא שמולי, אחותו הקטנה תשתנה  לטובת כולם, ואז לא יהיו צרות.

הוא כלל לא חשב על הרגשות שלה ומה כול העניין הזה גורם לה. הוא היה עסוק רק בעצמו ולא ראה מה קורה מתחת לאפו שלו.

הוא לא ראה שהוא לא באמת יכול להשפיע עליה ולהכריח אותה  להשתנות כנגד רצונה. הוא לא יכול לשלוט בה ולהגיד מה לעשות.

פעם אחת הוא יצטרך להבין שהוא טועה. לא תהיה לו  ברירה. הוא לא יכול להמשיך להתעלל בה כך כול החיים. זה נוראי וגם לא בריא בשביל שניהם.

למצב כרגע הוא החליט שהוא מסיים את השיחה. זה הספיק לבוקר אחד '' טוב'' הוא אמר בכובד ראש '' נסיים את השיחה הזאת. יש לי דברים אחרים לעשות. אבל עדין לא סיימנו שמעת?'' הוא הרים אליה את מבטו הקר שתמיד גרם לה לקפוא במקומה '' אנחנו עוד נמשיך לדבר על זה. ופעם הבאה חסר לך שאת מאחרת! חסר לך!'' הוא הזהיר אותה בקול מר וחד. הוא עזב את השולחן, ויצא מהבית בטריקת דלת רועמת.

מולי ידעה עמוק בתוכה שהיא הצליחה איכשהו להגיע עליו. שאולי הצליחה לגרום לו להבין שהוא לא חייב להיות כול כך קשה איתה. שהיא לא חייבת להשתנות. שהיא יכולה להישאר כמו שהיא. היא עצמה.

היא קיוותה שבשיחה הבאה שלהם הוא באמת יבין ויהיה קצת פחות נוקשה איתה.

היא פינתה את השולחן, ואז עלתה לחדרה להמשיך לנוח קצת ולחשוב על השיחה ומה שנאמר בה.