אסור לי לשמוח! אסור לי לשמוח! אסור לי לשמוח! ידעתי שאסור לי לשמוח! פשוט ידעתי!
זה לא המקום הטבעי שלי. זה לא המקום שאני מרגישה בו נוח לעזאזל!!
אני שונאת את העולם הזה!!! שונאת!!
למה זה קורה לי!? למה!?
פעם אחת מגיע גם לי ליהנות בעולם המחורבן הזה! אבל זה בחיים לא יקרה יודעים למה? כי תמיד יהיה מישהו שיהרוס לי את השמחה שנהנתי ממנה עד עכשיו.
ותמיד יהיה מישהו שאותו אני יאכזב. תמיד.
המדריך שלי בחו''ל (אלוהים... ועד שחזרתי לירכב סוף סוף... נו באמת. זה תוקע לי את כול ההתקדמות שלי!)
וחברה שלי שרציתי ללכת איתה לסרט כבר קבעה עם מישהו אחרת אחרי שהיא חוזרת מרומא.
נו, החברה אכזבה אותי ( זה למה אני לא מצפה מאנשים לשום דבר. כי הם תמיד יכאזבו אותך בסוף).
והמדריך... טוב... אני לא יכולה לכעוס עליו כי גם לו מגיע חופש אבל זה עדיין מתסכל אותי כי אני רוצה לירכב וזה ממש לא לא פייר!
אלוהים. אני אשכרה מתנהגת עכשיו כאילו כולם עשו את זה כנגדי. כאילו בכוונה החברה קבעה עם מישהי אחרת, כאילו המדריך בכוונה טס כדי לעצור את ההתקדמות שלי.
אבל לא אכפת לי!
אני פשוט יודעת שהמקום שארגיש בו הכי טוב זה כמובן הצד האפל שלי שתמיד ליווה אותי.
תבינו להיות שמחה גורם לי לעצב. שמחה בשבילי היא עצב נוראי ולא המקום הטבעי שלי בכלל.
אני לא רגילה להיות שמחה לאורך זמן ולחייך כול כך הרבה זה פשוט מכניס אותי לדיכאון דיי רציני.
וזה בדיוק מה שקורה לי עכשיו.
אני בנפילת מתח רגשית ואני פורקת עצבים!! ארורים!!
זה לא מגיע לכם, אני יודעת, אתם נהדרים,
אני הדפוקה כאן לא אתם. אתם לא אשמים. אתם עשיתם הכול כדי לעודד אותי ולשמח אותי ואני מודה לכם אבל כול השמחה הזאת והחיוכים... הם לא אני. אני מרגישה מזוייפת ואני מרגישה נורא.
כשאני נמצאת באפלה שלי, שכול כך מוכרת לי וטובה אני שמחה כי זה המקום שלי. המקום המוכר והטוב.
זה המקום שלי באמת.
האפלה הנעימה והקרירה משמחת אותי לגמרה.
והשמחה רק מעציבה אותי יותר וגורמת לי להיכנס לדיכאון.
אז אולי אני לא אלמד בחיים לחיות את הרגע.
אולי אני בחיים לא אלמד לחיות.
אולי אני בחיים לא אלמד לאהוב את עצמי או את הסובבים אותי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
haunted princess
