אז בזכותכם, אני שוב חוזרת לצד האפל שבו הכול מתשגע, וכול הדברים הרעים שבו יכולים לקרות.
אז ככה:
שני דברים רעים שהם בעיניי כמו אסונות:
כמו שאמרתי קודם (כשאף אחד לא ראה) הפסיכולוגית שלי שברה את הרגל, והיא צריכה לעבור ניתוח ולא יהיו טיפולים כמה זמן (ואני כבר מרגישה לבד).
דבר שני, הייתה שריפה בבניין בקומה הראשונה שבו המורה שלי גרה.
אז כול העניין הדיף רעש עשן וצנחה איומה מהשריפה, אז היא התקשרה אלי וביקשה שאני לא אבוא היום לשיעור.
היא חשבה שהעשן ידכא אותי ויגרום לי עצב.
היא בעצמה לא הייתה מסוגלת להיות שם.
אז כמובן שזה היה מזעזע ביותר (ומזל שבני הבית לא היו בבית כי אז הם היו מתים),
וגם אז הרגשתי לבד.
ואז אמרתי לעצמי שאם אסון אחד הוביל לאסון שני רק שלא יקרה משהו בחווה כמו שיבטלו לי שוב את השיעור או שמישהו ימות (חס וחלילה).
אני חושבת שיהיה לי קשה עכשיו בלי הטיפולים,
כי חשבתי לעצמי שהנה,
אני שוב לבד. כמו ב2012. לגמרי לבד. בלי בעיות. בלי כלום, ועדיין לבד.
כול דבר שבו אני נוגעת נהרס.
ואז עלתה לי המחשבה אולי לנסות שוב לפגוע בעצמי, כי לאף אחד במילא לא אכפת עם יקרה לי משהו נכון? לפחות תודו בזה שלא אכפת לכם ממני!
אני יכולה לעזור לכולם כמה שהם רוצים, ואני אתן הכול! (כמובן עד גבול מסוים כן?) אבל אני עדיין אתן הכול ויעזור עד כמה שאני יכולה.
חבל שאף אחד לא מעריך את המאמצים שאני עושה כדי לעזור לאחרים.
בכול מקרה בצד האפל אני לבד. בלי אף אחד. משתגעת וחושבת שכול העולם השתגע והכול לא בסדר.
אל תתפלאו אם אני אחזור אחורנית אחרי כול העבודה הקשה שלכם!
אני כבר אדישה שוב אז אני לא נפגעת.
ככה אני יכולה להיכנס לדיכאון שהמון דברים רעים קורים, ואני לבד, ואני לא צריכה לדאוג לאף אחד חוץ ממני, ואני יכולה להתרכז קצת בשקט בכתיבה שלי.
אז אולי טוב שנטשתם אותי... או שבאמת בלעתם את הלשון ואין לכם מה להגיד יותר?
זה כבר לא משנה יותר.
לא אכפת לי.
טוב לי ככה. לחזור למקום הטבעי שלי.
אני עדיין ממשיכה לדבר לקירות מה?
אני עדיין בעונש. בסדר. העונש הזה יעבור ואני עדיין אמשיך לדבר לקירות עד סוף החיים שלי.
בסדר.
ניראה בסוף אם אני אגיע לבית משוגעים או לא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
haunted princess
