my cold evil world!

משהו קטן שכתבתי לו ( ולא חשבתי שאני אשתף) אבל אני על סף דמעות וקצת  רע לי. לא דברנו כמעט שבוע שלם ואני לא יודעת אם זה באשמתי או בגלל שהוא עסוק.

המכתב הבא אומר הכול. ומזל שחג האהבה נגמר. סבלתי בו כול שנייה והיה אפל ועצוב מאוד.

מכתב

נסיך או שמה עליי שוב לקרוא בשמך הצבאי- חייל?

מאיפה אני בכלל מתחילה?

מה אני שוב אגיד?

כול דבר שאגיד ישמע כמו תלונה כלפייך, למרות שהבעיה היא אצלי ולא אצלך.

כמה נדוש זה נישמע נכון?

אני לא יודעת מה או מי אנחנו יותר.

המצב מרגיש שוב כמו לפני שבע שנים.

אני מניחה שעליי לא להניח לעצמי לדמיין מה יקרה אם... או מה היה יכול לקרות אם...

אני מנסה לא לפתח ציפיות. באמת שלא.

אתה שם ואני כאן.

זה הרבה יותר קשה משחשבתי.

אמרת בעצמך: קשה לנהל קשר כאשר אתה בצבא.

למה אני לא קולטת את זה?

ועכשיו, חג האהבה שאני שונאת מגיע ואני מתמלאת מחשבות-

למה אני ממשיכה לקחת את האחראיות  ומאשימה את עצמי כשזאת בכלל לא אשמתי?

זה מרגיש כול כך רע ונורא.

אני מאשימה את עצמי במשהו שכלל לא נחוץ, וגורמת לעצמי כאב ובדידות שרק גדלים.

הרי אתה עסוק בצבא. קופץ מכאן לשם ולא מוצא זמן לשלוח לי מיילים בחזרה.

למה אני מסרבת בתוקף לקבל את העובדה הברורה הזאת??

מה לא בסדר בי?

כנראה שפיתחתי ציפיות גדולות ורציתי משהו שאני לא יכולה לקבל.

כשאנחנו לא מדברים שלושה ימים או יותר אני מרגישה שמעולם לא חזרנו לדבר.

ואני לא מבינה מה קורה שם ואיתך, ואז מתחילות להגיע החרטות, והאשמות, והכאב והבדידות והכעס.

נראה שהתת מודע שלי מעדיף שאני אסבול מאשר שהצד האחר לא יסבול גם אם הוא לא אשם.

סיבכתי אותך? לא נורא. זאת אני. מסובכת  ואף פעם לא מובנת.

אני מעדיפה לקחת את האשמה על עצמי ולסבול.

בטח אתה שואל עצמך למה אני כותבת את זה נכון?

וובכן, אני לא יודעת.

אולי צורך בפריקה של מחשבות ומועקה שנמצאת על הלב  שלי.

אין היגיון במה שאני אומרת וכותבת. תנסה פשוט להיכנס עמוק , ולהבין.

אז מה עכשיו?

אקווה שהכול בסדר ושנחזור לדבר בקרוב.

שלך-

פאנטום (אני מעדיפה להיות הדמות שלי ולא אני אם לא אכפת לך).

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~