כוון שהפיצוצים האלה משגעים אותי ולא הייתי מסוגלת יותר ואני לא רואה את המטרדים הארורים האלה אלה רק שומעת את הפיצוצים שהם גורמים, ברוב כעסי שלחתי את הדמות הערפדית שלי לחסל אותם באופן מכוער ודמי במיוחד.
החלטתי שאני מתגברת על הרעשים ופשוט כותבת כי כבר לא הייתי מסוגלת יותר שאני לא כותבת כלום בגלל זה.
אורך הסיפור- 5 עמודים שלמים
תהנו :)
אני יודעת שאחרי הכתיבה של הסיפור הזה, הרגשתי טוב יותר. אם הייתי רואה אותם הייתי אומרת להם בעצמי שיפסיקו לשחק בנפצים ומחטיפה להם כמה מכות ואגרופים משלי. ילדים ארורים >.<
רצח בחג הפורים
מעולם לא אהבתי את חג פורים. חג מיותר שבו בני אנוש מעמידים
פנים שהם אנשים שהם לא. בשביל מה? למה
לא להיות הם עצמם? מה רע בלהיות עצמם?
אני תמיד הייתי ותמיד אהיה נאמנה לעצמי. אף פעם לא אשתנה
בשביל אף אחד.
אשתנה רק אם זה יתאים לי או שמשהו בי יפריע לי.
אם הכול בסדר, אשאר כמו שאני ושהעולם ימות מצידי. לא אכפת
לי.
מה שעוד מציק ומפריע לי מאוד אלה החפצים הקטנים האלה שנקראים
בשפת בני האנוש- נפצים.
נפצים? מי משחק בנפצים!? מי בכלל מתייחס לזה כאל משחק!? זה
לא משחק, זה סכנה! לא שאכפת לי שאנשים
יפצעו מהדבר הדפוק הזה כן? אבל שילדים
ארורים לא יקראו לזה משחק ויפוצצו
את כול העיר בעזרתם כול רגע ושנייה ודקה.
השמיעה שלי מספיק חזקה
בכדי שפיצוץ אחד רועם יעיר בי את
המפלצת הרדומה ויגרום לי לשחוט אותם בזה אחר זה.
הרעשים שהנפצים האלה עושים, מבחינתי, עוברים כול גבול! זה
כבר נישמע כמו מלחמה: עוד פיצוץ, ועוד פיצוץ ועוד אחד. מספיק! זה חייב להיגמר!
אחרת זה יהיה הסוף שלהם.
סליחה. טעות שלי.
זה כבר הסוף שלהם! הסוף שלהם הולך
להגיע עכשיו! ברגע זה!
הם הולכים לשלם על השטויות שהם עושים. אני לא יעבור להם על
זה בשתיקה. הם ילמדו את הלקח שלהם על כך
שהם מחליטים לשחק במשחק מסוכן.
התחלתי ללכת בחיפוש אחר אותם מטרדים ארורים ששיחקו בפצצות
הדפוקות האלה וקראו לזה ' משחק'. זה ממש
לא משחק, ואני אפיל לא מבינה למה מרשים
לבעלי החנויות למכור את הדברים האלה בכלל!? זה מסוכן!
זאת עברה על החוק. ושוב, לא שאכפת לי כן? אני רק רוצה קצת
שקט. בלי שיפוצצו לי את הראש והאוזניים בכול ערב.
מזלי שהלב שלי מת. אם היה חיי, היה דוהר כמו משוגע ומכאיב
לי בחזה ואני הייתי צורחת ומשתגעת ויוצאת לרצוח אותם רק כדי שיפסיקו.
וזה בדיוק מה שאני הולכת לעשות עכשיו כערפדית- לרצוח
אותם בחג הפורים. לא יישאר מהם זכר אחרי שאסיים איתם.
עיניי משנות את צבען משחור אפל לאדום ארגמן. ניבי נשלפות
החוצה. מוכנות לקרב.
מבטי הופך מסוכן, דרוך ואפל. מבט שאמור להפחיד ילד ארור בן
שבע עשרה ומעלה.
הם לא יעזו לזרוק עליי את
הפצצות שלהם. אפילו לא בצחוק. וגם אם
כן , הם יגלו מהר מאוד שלא כדאי להם להתעסק איתי.
ככול שאני מתקרבת הפיצוצים נעשים מפחידים ורועמים יותר.
אמורים לפגוע בליבי. הרעשים לא עושים ללב
שלי כלום. אבל מצד שני לאוזניים שלי הם
מכאיבים.
אני אפוצץ אותם בחזרה. הם לא יעזו לשחק שוב בנפצים הדפוקים
האלה.
הם יפחדו עד כדי כך שלא ירצו לקנות אותם שוב ולהתעסק איתם
בלילות.
אני מבחינה בקבוצה של שלושה נערים, משתוללים, צוחקים,
קופצים על שקיות נפצים, וגורמים לרעשים בכול השכונה.
מבטי מתמקד בהם. מבט קטן ומצמית.
ורק עכשיו הבחנתי שהפיצוץ גרם לשריטה קטנה בזרועי החשופה. לעזאזל! איך לא הבחנתי בזה
קודם? מזל שאני נרפאת מהר.
אני מסתכלת על השריטה הקטנה, האדומה שלאט נעלמת כלא הייתה.
הם ישלמו על השריטה הזאת!
הניבים שלי שלופות. מוכנות. חדות וזועמות, להרוג אותם! את
המטרדים הארורים שלא נותנים לי שקט ומנוחה כדי להתרכז בדברים שאני צריכה לעשות כמו
להילחם באחי ולהראות לו שאני יריבה שווה לו ולא פחות חזקה ממנו.
אם היוצרת שלי הייתה מצליחה להתרכז ולא לפחד
מהקרב שהיא תכננה לי, כבר ממזמן הייתי מוכיחה לאחי הטיפש שאני יריבה שווה
לו וחזקה בדיוק כמוהו. חבל שהיא מתעכבת עם
הקרב. אני כבר להוטה להילחם בו ולחסל
אותו. להכניע אותו. להראות לו שאני טובה
וחזקה. שיראה בי יריבה שקולה לו ולא יוריד אותי למטה כמו שהוא תמיד עושה.
מקווה שהיא תתאפס על עצמה , ותכתוב כבר את הקרב הזה בינינו.
אני מתקרבת אליהם
ונעמדת מאחורי אחד מהם, מוכנה לנעוץ את ניבי בצווארו החשוף.
אחד מחבריו מבחין בי וצועק '' אחי! מאחורייך! תיזהר!''.
הנער קם על רגליו ולפני שאני מספיקה לפגוע ולחסל , הוא זורק
עליי שקית נפצים בחיוך ערמומי ומשועשע
וצוחק '' מגיע לך'' לועג ומצביע עליי.
הצלחתי להתרחק מהפצצה. היא לא פצעה אותי. היא רק הרתיחה את
דמי שגעש בקרבי כמו לבה רותחת וחמה.
'' חתיכת...'' נהמתי בכעס והתנפלתי עליו במהירות לפני
שהספיק לזרוק עליי עוד שקיק ולפוצץ אותה עליי. לגרום לקטיעת איברים בגופי.
'' רדי ממני!'' החל לצעוק '' עזבי! לא... היי! רדי!'' המשיך
להיאבק בי.
'' תשתוק חתיכת טינופת! אתה עומד למות! אתה תשלם על השריטה
שגרמת לי ועל זה שניסית בשנית לפגוע בי! מי אתה חושב שאתה חתיכת חרא קטן!? אה!? אתה תשלם על מה שעשית לי!!''
נבחתי עליו בכעס שגבר והחטפתי לו אגרוף חזק לפרצוף. רציתי שיסבול. שירגיש את הכאב.
שיתפתל מכאבים. הם מחוסלים ואף אחד לא
הולך לעצור אותי מלהרוג אותם בזה אחר זה.
הם לא יגעו בנפצים האלה יותר! הם לא יגרמו
לי סבל! הם ימותו לפני שארשה להם לגרום לי סבל נוסף ולילה ללא שקט נפשי.
'' איי!'' צרח הנער
וניסה להשתחרר '' זה כאב! למה עשית את זה!?''.
הסתכלתי עליו. צורח, מתפתל מתחת לגופי החזק, נאבק בי, מנסה
לברוח. יצור אנושי מטופש. חשבתי במרירות. מי שחינך אותך עשה חרא של עבודה
בחינוך שלך. ועכשיו, כמה חבל, הורייך לא יזכו לראות אותך שוב. יודע למה? כי עכשיו
אתה הולך למות וזה יהיה העונש שלך על הסבל והכאב שאתה גרמת לי! חתיכת טינופת
ארורה!
צרחותיו , צרמו לאוזניי כשם הפיצוצים הצורמים והרועמים
שנבעו מתוך שקיות הנפצים הכסופות.
'' תשתוק! אני לא חייבת לך תשובות על המעשים שלי! וכבר
אמרתי לך למה עשיתי את זה! אם לא הבנת, לא אחזור על עצמי שוב בפנייך!'' קולי חד
וקר. נטול רגש.
חבריו מסתכלים עלינו.
עיניהם רועדות, גופם משקשק , מאבד מיציבותו. גופם רועד והם רוצים לבקש ממני לרחם ולעזוב את חברם.
הם לא יכולים. הקול שלהם משותק מאימה ופחד. הם לא מסוגלים לדבר. יכולת הדיבור
נשללה מהם.
אני מסיטה לרגע את המבט ממנו, ומסתכלת עליהם '' אתם הבאים
בתור יצורים ארורים ודפוקים!''. הם רק רועדים יותר ומחבקים זה את זה. שוקלים
לברוח.
הם לא יברחו! הם אחראים
בדיוק כמו החבר שלהם למה שקרה לי.
לא אניח להם לחיות. ולא אכפת לי שהחיים שלהם לא אמורים
להיות בידיים שלי. עכשיו הם כן ואני מחליטה שהם צריכים למות!
אני מחטיפה לבחור עוד כמה אגרופים עד שאפו נשבר ומדמם,
ועיניו נעשות חומות סגולות ונפוחות.
ריח דמו עולה באפי. גורם לניבי החדות להתחדד יותר. אני
מוכנה לשתות ולא להשאיר טיפה אחת בגופו עד הסוף. לרוקן ולא להשאיר טיפת חיים אחת בגופו.
הוא בקושי נושם. מנסה שוב להיאבק. לשווא. חיסלתי אותו. הוא
גמור. עכשיו אקח ממנו את מה שנחוץ לי כדי להתחזק ולהמשיך לחיות. את דמו.
ניבי ננעצות בצווארו ואני מתחילה לקחת את מה ששייך לי.
אני מרוקנת אותו עד שלא נשארת בגופו טיפה אחת של דם. רק
עור ועצמות. זה מה שנישאר.
אחרי זה אני פשוט יורקת לצד כמה טיפות דם שנשארו בפי,
ומרסקת את פרצופו המרוקן לחתיכות קטנות של
אפר.
גופתו נדלקת מיד
באש חמה ששורפת אותו. האדמה כאן היא מקודשת וכאשר האדם לא טהור היא מיד
תשרוף אותו במותו.
אותי האדמה לא שורפת. היא מפחדת ממני ומהכוח שלי. הייתי
אמורה להישרף אבל אני לא.
עכשיו נשארו שני חבריו המבועתים של הפריק המטופש הזה.
כוון שאני מלאה בדם שלו,
לאחרים אני יעשה משהו אחר.
אני מתקרבת אליהם במבט רצחני ומסוכן בעיניי. העיניים שלי
עדיין אדומות. לא סיימתי להילחם.
רק כשאסיים להילחם, צבע עיני יחזור לצבען המקורי- שחור.
הם רועדים ובקושי
מדברים '' מ...מה א...את הולכת ל...ל...
לעשות לנו?'' הקול שלהם רועד ומשובש.
'' תכף תראו'' אני מסננת בקול אדיש ואכזרי כאחד.
כשאני מספיק קרובה,
אני סוקרת את פני שניהם וגופם. קיבלתי החלטה.
התנועות שלי מהירות .
בשנייה אני שולפת את לב אחד מהם מתוך חזו ומוחצת אותו עד
שהלב מתנפץ ומתיז דם וחלקי פנים לכול עבר.
הבחור נופל כשחזו פתוח ומדמם. יפה. שניים נפלו, נישאר עוד
אחד.
הבחור השלישי כבר מזיע ורועד, מתחיל לצרוח ולצעוק. נופל על
ברכיו. מצוין. החליט לעשות לי ולעצמו את החיים קלים יותר.
אני מתקרבת אליו.
מבטי קר וידי מתחת לצווארו. מוכנה לשסף
ולערוף את ראשו ממקומו '' זה הסוף של חג
הפורים העלוב והדפוק שלהם פריקים חולניים!'' אני לוחשת לו במרירות, ושיניו מתחילות
לנקוש.
'' ב...בקשה. אני מתחנן. א..אל תהרגי אותי. אני מבטיח להיות
ילד טוב ולא לפגוע באף אחד'' הוא מתחנן על נפשו בקול בכייני ופתטי.
מאוחר מדיי. אין רחמים למי שפוגע בי. ואין רחמים למי שמנסה
לפגוע בי בפעם השנייה ברציפות!
אני מחייכת לרגע ואז החיוך נעלם ומבטי הופך רציני ונחוש ''
לא!'' אני אומרת במהירות החלטית והתנועה
כה מהירה שבשנייה אני מולקת את ראשו ומתנתקת אותו מגופו של הנער.
הגופה מתיזה דם קולח לכול עבר, והראש עף באוויר , מתנפץ על
קיר לבנים ארוך ואפור שנשטף עכשיו בארגמן בוהק.
סיימתי את העבודה שלי לחג
הזה. חיסלתי את שלושת הנערים שהטרידו אותי עם שקיות הנפצים הדפוקות שלהם שגרמו לי לכול כך הרבה
סבל.
מי שפוגע בי, משלם.
אין הנחות. מי שפוגש בי, מוצא את מותו. מי שרואה אותי לא חיי.
אני לא מרחמת ולו
בקצת על אלה שמעזים להתעסק איתי.
חבל עליהם. בעצם לא. זה מגיע להם.
ועכשיו אני מרגישה טוב יותר.
לא חשבתי שארצח שוב אבל כנראה שבחג הזה חייבים לרצוח כדי
להפסיק את הסבל שהרעש של הנפצים גורם לי.
אחרי שהסרתי את המכשול שהפריע לי, אני מוכנה להילחם באחי.
מוכנה להראות לו שגם אני לוחמת חזקה. שווה לו באותה המידה
כמו שהוא שווה לי כלוחם.
חייבת להודות –רצח בחג הפורים נותן לי הרגשה ממש טובה. אעשה זאת גם בשנה הבאה.
אני מוכנה לקרב! קדימה אחי! נראה אותך!
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
כמובן שלקראת סוף הסיפור הדמות שלי הזכירה אותי.
הייתי צריכה לכתוב כבר ממזמן את הקרב שלה מול אחיה הגדול ולא עשיתי את זה.
אז באמצע הסיפור היא הזכירה אותי במחשבות שלה.
אז במשך השבוע אני יעשה את זה. אחרת זה ירדוף ולא יעזוב אותי.
כשאני לא עושה משהו או מתעכבת בקשר למשהו שקשור לאחת מהדמויות שלי, הן לא מהססות להזכיר לי שאני צריכה לעשות את הדבר הזה שדחיתי בכתיבה איתן.
והן לא ירפו ממני עד שאכתוב את הדבר הזה.
אז עכשיו הגיע הזמן להתאפס על עצמי ולכתוב את הקרב הזה שלהם ולגמור עם זה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
haunted princess
