היו לי 3 רוכבים ממש קשים שההקשו עליי ורציתי לצרוח עליהם ולכעוס אבל אסור. אי אפשר.
אחד הרוכבים צרח כול הזמן ועוד אמר לי ק זה הכי חלש שלי', ואני כזה ' זה הכי חלש שלך!? באמת? הרגת לי את האוזניים עם הצרחה הזאת!'' וכולם פשוט סבלו מהצעקות האלה וגם אני.
שיחקנו משחק והמדריכה שאלה אם אנחנו מוכנים והוא צרח '' כן!'' בכזאץ צרחה שהרגה אותי את הראש שלי.
ואז הייתה לי רוכבת טיפה גדולה יותר שכול שנייה עזבה לסוסה את המושכות מרוב פחד כשהיא הורידה את הראש ואני התרגזתי ואמרתי לה ' אל תעזי את המושכות! מה יקרה אם הסוסה תיבהל? היא תעיף אותך ולא יהיה לך איך לעצור אותה!' וזה ממש עיצבן אותי הקטע הזה.
והרוכבת האחרונה שלי הייתה קטנה יותר שפחדה ובכתה. הא לא רצתה לרוץ ואמרה שהיא פוחדת לקום ולשבת בטרוט (דהירה קלה) ניסיתי להסביר לה שאין לה ממה לפחד ושזה ממש כייף ולא מפחיד וכשבאנו לרוץ היא התחילה לבכות אז עצרנו ועזבתי אותה מהריצה.
בקיצור היה קשה ומייאש.
החזקתי את החיה שבתוכי לא לפרוץ החוצה ולהחטיף להם כמה סטירות וצעקות.
האמת שעל הרוכב השני רציתי לצרוח שיפסיק לצרוח לי באוזן בקולי קולות אבל במקום אמרתי בנימה שקטה יותר '' פעם הבאה פחות צעקות בסדר? לא צריך לצעוק כול כך חזק. שומעים אותך'.
כשאתמול היה לי יום כייפי וקל.
מניחה שזה תמיד ככה- יום ככה ויום ככה. טוב ורע. קל וקשה. למעלה ולמטה.
מחר יהיה טוב יותר. אני מקווה.
ועכשיו לקטע.
רובוט
היום הראשון
לעבודה רק התחיל אבל אני כבר
מרגישה כמו רובוט.
שהאני הפנימי שלי נלקח. נלכד. צלל עמוק לתוך נשמתי המותשת
והעייפה.
עכשיו , כשאני לא אני אלה רובוט , אני פועלת לפי פקודות
ורצונות של הממונים עליי.
עושה את עבודתי, מובילה, שומרת על פרופיל נמוך, מתנהגת כפי
שצריך,
לא יכולה לצאת משליטה לצרוח ולכעוס.
חייבת להיות טובה , קשובה, ומרוכזת ברצונות וברגשות של
הרוכב שלי.
חייבת לציית לכללים ולהיות רובוט שעושה כול מה שאומרים לו
לעשות.
לא יכולה להתנגד. לא יכולה להגיד ' לא'. חייבת להישמע להוראות ולהתנהג כמובילת מדריכה בשיעור.
אסור להתנהג בחוצפה או לצעוק על הרוכב.
צריכה לשמור את החיה הפראית כלואה בפנים. אסור שתצא ותפגע
ברוכב.
עמוק בפנים היא
שואגת והשאגה בקושי נשמעת. צרודה וחלושה.
החיה סובלת. מתייסרת. רוצה להשתחרר. אי אפשר. אסור.
עובדת כמובילה וגם אם העייפות השתלטה על גופי, עליי להמשיך
עד הסוף.