יש אין ספור מילים, ואין ספור דברים
לומר ולשחרר לאוויר העולם.
למילים יש משמעות.
יש כוח לשנות חיים של אדם.
לחרוץ גורלות.
מילים פוצעות, דוקרות, מכאיבות,
הן יכולות גם לשמח ולגרום אושר
ולהפך להעציב ואפילו לגרום למוות.
אבל מה איתי? מה עם המילים שלי?
למילים שלי אין משמעות.
למילים שלי אין כוח.
למילים שלי אין רגש.
מילותיי הן כמו אוויר שקוף רואה
ואינו נראה. הן לא מורגשות.
מרחפות באוויר ליד כולם ולא עושות
דבר בלב כול אחד מהם.
הן נטולות רגש.
ואולי זאת בכלל אני שלא מצליחה להכניס רגש במילים? משמעות
למשפטים? כוח לדמויות להגיד ולפעול?
ממה אני כול כך מפחדת? למה אני
נותנת לפחד לשתק אותי?
מה עוצר אותי?
למה אני לא מסוגלת לעבור את מחסום
הפחדים וחוסר הביטחון שתופס מקום בכול חלק וחלק מחיי?
אני קרובה לייאוש. בעיקר מעצמי.
עובדת עצות ואבודה בעולם הגדול.
נשארת תלויה באוויר עם המון שאלות
שמרחפות ליד ראשי.
איפה אני טועה?
מה אני עושה לא בסדר?
מה צריך לשחרר?
איך אתן ביטוי לכול מילותיי הרוצות
לפרוץ ולדבר בעד עצמן?
כול כך הרבה להגיד בזמן קצר כול כך.
הזמן טס. לא מחכה לי שאפצה את פי.
מה עליי לעשות? איך אעזור לעצמי
להשתחרר ולהתבטא?
למילים יש משמעות.
למילים יש כוח לשנות חיים שלמים.
למילים יש רגש.
אך מילותיי נטולות רגש.
נטולות משמעות.
חסרות כוח.
למילים שלי אין שום השפעה.
המילים שלי הן פשוט...
מילים.
~~~~~~~~~~~~~~~
יש לי פחד מאנשים. אני לא אוהבת להיות בחברת המון אנשים. אני מפחדת וזה גורם לי להרגשת אי נעימות ואי נוחות שאני נמצאת בין אנשים שאני כלל איני שייכת עליהם.
אם המקום עמוס באנשים אני פשוט אנסה לברוח.
ואני לא יודעת מזה.
כנראה פחד וחרדה ביחד מעומס כמות של אנשים.
כשאני לבד זה יותר בטוח ופחות מאיים.
כשאני עם הרבה אנשים... אני נבלעת ומפחדת שהם יעשו לי משהו. יפגעו בי.
אני פשוט שונאת אנשים!! לא מסוגלת להישאר בחברתם למשך הרבה זמן.
אימא שלי אולי חושבת על כדורים נגד חרדה מאנשים...
לא יודעת.
אני רוצה שהפחד יעלם אבל כמה שפחות אנשים כך טוב יותר בשבילי.
כשזה הרבה אנשים הלב שלי משתולל ואני הולכת לאיבוד בתוך עצמי.
אז אני לא יודעת מה לעשות.
אף פעם לא אהבתי חברת אנשים והיום אני ממש לא אוהבת ואני מעדיפה להיות כמה שפחות בחברת אנשים (גם אם הם לא יעשו לי כלום)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
haunted princess
