אז את חודש מאי פתחתי בארבעה קטעים שאחד מהם היה חלום שחלמתי ובארבעה סיפורים. בסיכום הכללי זה 8 דברים שכתבתי אבל עדיין לא הסיפורים על הדמויות שאני רוצה. ומפתיע אותי שהן לא מתגנבות לי לחלומות ודורשות שאני אכתוב עליהן או מאיימות עליי. כנראה שהן גם מאוכזבות ממני כמו שאני מאוכזבת מעצמי שאני לא כותבת עליהן.
דבר שני , הייתי היום בים והאווירה הייתה יכולה להיות הרבה יותר טובה עם ההורםי שלי לא היו כאלה מעצבנים!
אני הייתי לגמרי רגועה ושלווה עד שאימא שלי התחילה עם העצבים שהמקום הזה לא מתאים, וזה לא נוח, וכאן אני לא רוצה לשבת, וצריך גם מקום לילדים (אח שלי והילדים שלו גם באו),
וכשלבסוף התיישבנו זה עבר ללחץ וכעסים על זה שלוקח לי זמן להחליט מה להזמין ואני מתלבטת המון. אז עניתי לה שזאת לא בעיה שלה. שזאת בעיה שלי.
ואז זה עבר לזה שהמלצרית לא באה ואבא שלי השרה אווירה לחוצה כשהוא עמד וניסה לחפש ולקרוא למצלרית וזה גרם לי להיות חסרת שקט ולחוצה. וזה היה ממש לא כייף לאכול ככה ולשתות.
במקום ליהנות היינו עסוקים בלריב ולכעוס ולהתעצבן ולהיות לחוצים.
אחרי שסיימתי לאכול החלטתי שעד שאחי והילדים יבואו אני אצא להליכה כדי להירגע.
אז יצאתי הליכה (וששאר ההליכה תיארתי בקטע שאני תכף יעלה).
ועוד משהו, כול מי שאני שואלת אותו '' למה אתה לא אוהב את הים?'' , עונה לי את התשובה התירוצית והמעצבנת '' בגלל החול והים''. בעיקר בגלל החול.
כאילו אנשים! החול זה חלק מהים! זה חלק מהטבע! זה כול ההנאה . להתלכלך קצת בחול ולהירטב במים.
ומצחיק הוא זה שכולם חוץ ממני שונאים ולא אוהבים את הים. החברות שלי לא אוהבות את הים (וגם אין להן זמן), האחים שלי לא אוהבים, ההורים שלי בכלל לא אוהבים (זה לא מדבר אליהם) אפילו ידיד שלי לא אוהב את הים.
ונחשו מה? לכולם אותה הסיבה '' בגלל החול שנידבק לבגדים''.
ואז אבא שלי שאל אותי '' את אוהבת את הים?''
זאת בכלל לא שאלה! ברור שאני אוהבת את הים!
מבחינתי לים יש משמעות הרבה יותר עמוקה בשבילי מאשר מה שהם חושבים.
הוא מרגיע אותי, נותן לי שקט ובריחה מעצמי ומכול הצרות והבעיות שלי. אני נסחפת פשוט לעולם אחר.
ולא אכפת לי מהמים ומהחול. זה חלק מהטבע! מההנאה!
זה כול העניין בים.
וכשחזרתי גם היו טענות שלא כדאי לאכול שם בגללל החול והלכלוך.
שוב, כול הכייף זה לאכול בים.
זה פשוט מרתיח אותי בכול פעם מחדש!
וזה למה אני חייבת להתגבר על הפחד מאנשים כדי שאוכל לנסוע לבדי בשקט לים וליהנות מבלי לספוג כעסים ותלונות על כמה שלא כייף להיות בים בגלל החול המטופש >.<
את הקטע הבא כתבתי מיד אחרי שחזרתי מההליכה בים.
דרך יבשתית ודרך ימית
חוף הים שקט, השמיים אפורים, והרוח קרירה
ונעימה.
אני מחליטה לצאת הליכה עד הסוף.
המדרגות מולי ואני משאירה את הורי מאחור ביחד עם ההרגשה
הרעה שאיתה התחלנו את הבוקר.
אני על החוף ומכניסה את האוזניות לאוזניי.
ההליכה מתחילה.
בהלוך הדרך היא יבשתית. כמעט ללא מים.
חשבתי שאני אתחיל
לחשוב והלב יתעורר, אבל לא.
הלב היה רדום,
המחשבות כבו ואפילו האנשים לא הפחידו אותי בנוכחות שלהם.
אני הולכת והולכת,
מדיי פעם עוצרת לנשום ולהסתכל קצת על הים האפרורי.
השירים מתנגנים
באוזניי והרוח הקרה מעיפה כול הדרך את שערי לאחור.
אני בעולם שלי עכשיו.
מרוכזת בעצמי ובהרגשת השלווה שהים מעניק לי.
האנשים נעלמים.
עוברים לידי, מאחורי, מצדדי.
הם כבר לא מפחידים
כמו ביום רגיל.
לבסוף אני מגיעה עד משכן הספינות. כמעט עד הסוף.
בחזרה אני
בוחרת ללכת בדרך ימית שכולה חול ומים.
אני מתחילה ללכת והגלים
מרטיבים את מכנסיי השחורות, ממלאות אותן מים וחול, מה שגורם להן להיצמד לרגליי.
כול כמה מטרים אני
עוצרת כדי לנשום את אוויר הים ולהיסחף עם הגלים.
מרגישה שהגלים סוחפים אותי איתם.
אני ממשיכה ללכת , נהנית מהשקט שיש לי בראש, ומהרוח הקרירה
הנושבת בשערי ומעיפה אותו לאחור.
הדרך ממשיכה להיות ימית, קרה ורטובה.
והשמיים נעשים קודרים יותר ונדמה שגשם עומד לרדת. אבל לא.
זה רק שבירת השרב.
כשאני חוזרת, אני מרגישה שחזרתי למצב הרגיל שלי ולמשפחה
שלי.
החוף מתמלא
אנשים וזה עדיין לא הפחיד אותי.
שערתי שהים והרוח
הסיחו את דעתי מכול האנשים, וכך יכולתי ליהנות
מעצם הים עצמו ממזג האוויר וגם מהאנשים במקום לפחד מהם.
הפתיע אותי שהראש שלי היה ריק ממחשבות והלב היה במצב רדום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
haunted princess
