אני עושה ניסיון ומעלה סיפור קצר שהרגע סיימתי לכתוב.
אני לוקחת סיכון כי הבלוג דיי נטוש אבל אם בכול זאת תעברו כאן ותקראו אשמח לקבל דעה ולדעת אם הכתיבה שלי השתפרה.
וזה בהחלט יהיה הפוסט האחרון האחרון עד ה 22.7 שבו הכלבה הראשונה שלי מתה וזה יהיה 3 שנים למותה.
הקטע אולי קצת מזכיר את המלחמה אבל זאת ההרגשה שלי.
לא הזכרתי שמות אבל מי שמכיר את ווקלאויד ידע לזהות את הדמויות עליהן כתבתי בסיפור הקצר.
שני עמודים.
תהנו :)
אח יקר
הם ישבו שניהם בחלל השחור והאפל כשבחוץ משתולל כאוס מוחלט.
החלל הקודר מגן על שניהם
מפני הרוע שבחוץ.
טילים הנשלחים לא מסוגלים לחדור את הפינה החללית של שניהם.
הם עטופים בקסם שחור וחזק שמגן עליהם מפני העולם החיצון.
הפנימיות טובה
יותר. חמה. מוכרת. מגנה.
היא הבטיחה לא לעזוב אותו
לעולם. הוא סמך עליה.
מבטה הרך שראה בתוכו את גלי הים השקטים נתן לו את התחושה שהיא דוברת אמת.
מעולם לא שיקרה לו. אף לא פעם אחת.
מבטה הנוגה והרך הביט על משהו מעבר לראשו.
'' על מה עינייך מביטות?'' שאל והביט בה מלמטה.
ידה הרכה נחה בעדינות על ראשו המוזהב '' על העתיד שלנו אח היקר'' לחשה ברכות
'' על העתיד שלאחר המלחמה הסוערת שם בחוץ''. וידה השנייה הונחה על גבו לעידוד
והרגעה.
'' ומה את רואה שם?'' לחש בסקרנות וידו השמאלית הונחה על
שמלתה הלבנה בין שתי רגליה.
'' אני רואה עתיד חדש. עתיד שבו אין מלחמות ויש שלום בעולם.
זה נישמע כמו משהו שלעולם לא יקרה ''
החניקה צחוק קל '' אבל אני מאמינה שבעתיד שלנו זה אכן יקרה. לא יהיו מלחמות
ונצליח לחיות עם כולם בשלום'' מבטה הכחול כים צפה ברכות ועדינות לעבר העתיד שמעבר
לחלל השחור שמגן עליהם.
'' את מבטיחה?'' ומבטו הרך שוב נישא אליה.
'' מבטיחה אח יקר. אל תדאג. העתיד עוד מחכה לנו והמלחמה שם
בחוץ תסתיים. היא חייבת'' בסיום המשפט גרונה התכווץ מעט והיא הידקה את ראשו של אחיה התאום לבטנה , קרוב
אליה. היא לא מוכנה לאבד אותו. לא שוב. לעולם לא.
'' את בוכה?'' הוא הרגיש בדמעה חמה נושרת על פניו הסמוקות מחום.
'' לא'' השיבה במהירות ומחתה את הדמעה מעינה הכחולה העדינה
'' אתה סתם מדמיין''.
'' אם את אומרת..'' נאנח והרשה לעצמו להרפות בקצת את המתח
בגופו.
היא הרגישה את פעימות ליבו העדינות מתמזגות עם פעימות ליבה המאיצות והפכו
ביחד ללב אחד סוער ועוצמתי.
לב אחד שישנה הכול כאשר יצאו מהחלל השחור אל עבר העתיד החדש
שלהם יחד.
היא נשמה עמוק ואמרה '' אתה תראה! אף מלחמה לא תכניע אותנו!
אנחנו חזקים! ולא משנה מה יהיה, אנחנו ננצח! תאמין בזה אח יקר! יש לנו הכוח לעשות הכול! רק תאמין'' הנחישות בקולה גברה
ובסיום נשמע שהיא מתחננת בפניו שיחזק אותה
באמונה שלו שהכול יהיה בסדר בסיום המלחמה וגם בעתיד החדש שלהם.
והנה עוד דמעה חרישית וחמה נושרת על פניו. הפעם לתוך עינו הימנית שגורמת לגלים
רוטטים בתוך עינו. מציפות אותה עד שנדמה שגם הוא בוכה.
'' אני מאמין אחותי. אני מאמין. מעולם לא הפסקתי להאמין בי.
בך. בנו. אנחנו אחד. תמיד נהיה. אף אחד לא יכול להביס אותנו! אני יודע את זה!'' הנחישות עברה כעת ממנה אליו
גורמת לו להישמע בטוח וסוער יותר ממנה.
הוא ניגב את עינו שדמעה מדמעתה החמה של אחותו התאומה.
'' את כן בוכה'' קינטר אותה וחייך. מביט לתוך עיני הים
הגולשות והחמות שלה.
'' אז מה?'' היא אמרה ונגבה שוב את עיניה הדומעות. היא לא
אהבה לבכות מולו. דמעות מול אחרים תמיד נחשבו בעיניה כחולשה.
'' לא אמרתי שזה לא בסדר'' אמר בפשטות '' זה הפתיע אותי שאת
בוכה. אבל זה באמת בסדר. מותר לבכות'' ידו הורמה לפניה וניגבה את הדמעות החמות
והרטובות ששטפו את עיני הים העצובות שלה.
התחושה של ידו על פניה ועיניה הייתה מרגיעה. מנחמת.
היא הרשתה לעצמה לרגע, לעצום עיניים ולהתמכר לתחושה. למגע.
לקרבה הזאת ביניהם כאחים תאומים. לקסם ולכוח שיש להם בתור אחים נצחיים.
'' אז מה את אומרת אחות? שנצעד לעבר העתיד החדש שלנו ונצא
מכאן?'' מבטו הביע חמלה והבטחה שהוא לעולם
לא יעזוב אותה. תמיד איתה בכול מצב. באש ובמים. עד הסוף. תמיד יחד לא משנה מה.
היא חייכה הנהנה לאות הסכמה '' כן'' אמרה בקול חנוק '' נצא
לעבר עתיד חדש. אני מוכנה לנשום מחדש ולחיות'' הנחישות חזרה להציף את קולה וברגע
שעזבו את החלל השחור גילתה שהיא מסוגלת לנשום אוויר הרים חדש וטוב לתוך ריאותיה
וגופה.
' זאת הגישה!'' הכריז ואחז בידה החמה עדינה של אחותו התאומה.
וכך הם עזבו את המרחב המוגן והחלו לעשות את צעדיהם הראשונים לעבר העתיד החדש המחכה להם באופק.
אמיצים ונחושים יותר מתמיד לגלות מה העתיד החדש צופן להם.
~~~~~~~~~~~~~~~~
מתפללת ומקווה שהמלחמה הזאת תסתיים במהרה כי אם לא... מהר מאוד אמצע את עצמי ממוטטת וחסרת כוחות לעמוד על רגליי שוב ואאבד את שפיותי לצמיתות שגם כך נעלמת ונאבדת מיום ליום שהמלחמה הזאת נגררת ונמשכת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
haunted princess
