לרגע נזכרת בזה שוב.
זה עולה. מציף.
מנסה לא להזיל דמעות.
נחה לכמה רגעים בתוך העצב הקר. המנוכר.
האשמה מנכרת על שלא הלכנו לבקר לפני מותו.
אימא אמרה ' לא היינו צריכים ללכת. אישתו רצתה להיות איתו לבדו בלי שיפריעו להם ברגעין האחרונים'.
ובכול זאת...
הכרתי אותו למרות שאין בינינו קשר משפחתי.
הוא רק בן 64. עדיין צעיר! ובריא! רק לפני כמה שבועות ראינו אותו.
איך זה קרה?
רוצה לבכות אבל מעדיפה לשקוע בעצב.
זה לא נתפס.
מרגישה שהמוות מרחף בין כול בני המשפחה שלי.
מסתכל ובוחר את מי לקחת.
במי להטמיע את הסרטן המפלצתי שמסיים חיים.
אני לא רוצה להיות הבאה בתור.
אני לא רוצה שהאחרים יהיו הבאים בתור למות.
זוכרת שהוא היה אוהב להתבדח איתי על פוקימונים. אהבתי אותם וזה היה התחביב שלי. לאסוף כול פרט שלהם.
עכשיו זה כבר לא יהיה יותר.
לא בדיחות. לא הקנטות. לא חיוכים.
כלום.
שום דבר.
ההלוויה תיערך ביום ראשון בצהריים.
יהיה קר ויהיה גשום.
זהו.
הוא הלך לעולמו היום בבוקר.
נשמתו עזבה את גופתו ועלתה למעלה.
מה שנותר זה רק דבר אחד-
גופתו מתחת לאדמה.