הייתה לוויה עצובה מאוד.
פשוט לא האממנתי שאני עומדת שם אם כולם ובוכה.
חשבתי שאני נמצאת בסרט גרוע או סיוט וחיכיתי שמישהו ייתן לי סטירה ואני אתעורר מהסיוט והוא עדיין יהיה בחיים.
זה לא קרה.
הייתי בטוחה שזאת בדיחה.
חיכיתי שהוא ידפוק על דלת קברו , יפתח אותה ויגיד '' היי! חכו רגע. אל תספידו אותי כול כך מהר''. וגם זה לא קרה.
אחרי ששני הדברים לא התרחשו, הבנתי בלב שלם שזהו. הוא מת. לא יחזור יותר.
המחלה הארורה שנקראת סרטן לקחה אותו בגיל 65.
בכינו שם כולנו ושרנו שירים שהוא אהב.
אשתו וילדיו היו שבורים כול כך... פשוט לא להאמין.
אחרי הלוויה חזרתי עם סוג של הבנות ותובנות ונותרתי עם שאלה מטרידה-
מאיפה הכוח האנושי של האדם לעבור ביומיים מעצב לשמחה? איך זה קורה? איך ממשיכים הלאה? איך ממשיכים לחיות?
יש לנו מחר חתונה ורק אתמול קברנו איש יקר עמוק באדמה.
אני לא מבינה את זה. באמת.
איך אדם אנושי יכול ללכת לחתונה ולהתנהג כאילו כלום לא קרה? להתנהג כאילו לא הייתה לוויה לפני יומיים? לא מצליחה להבין את זה.
שמעתי את המשפט הזה רבות ' חייבים להמשיך הלאה'.
אני יודעת שזה מה שיקירנו שקבורים עמוק באדמה היו רוצים.
שלא נעצור את החיים שלנו בגללם.
שנמשיך לחייך ולחיות בשבילם. שנתקדם ונקים משפחות ונעבוד. ובדרך שלא נשכח אותם כשיגיע הזמן להיזכר.
ובכול זאת...
מבחינתי זה פשוט לא אנושי מבחינת ההיגיון לעבור מעצב קודר וכואב לשמחה ואושר ביומיים.
זה לא אנושי אנשים! איך אפשר?
רק אתמול האיש היקר מת ומחר חתונה!? לפחות תתנו לזה שבוע ואז תתחתנו!
תהרגו אותי אבל אני לא מבינה את זה.
זה פשוט לא אנושי.
יש מישהו פה שיכול להסביר לי איך זה קורה? איך אפשר ביומיים לשנות רגש מעצב לשמחה?
וגם אם כן השמחה לא שלמה. לא אמיתית. מזוייפת. מחייכים כדי לא להעכיר את האווירה ביום החתונה המאושר.
ובכול זאת...
אני נישארת עם השאלה-
האם הכוח האנושי של האדם מאפשר לנו לשנות מצבים ורגשות ולהמשיך הלאה בחיים למרות האובדן?
תחשבו על זה.
אשמח לתשובות, עצות, כול דבר שיעלה לכם בראש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
haunted princess
