לא רוצה להתעורר לעולם.
רוצה לשכב במיטה, להתחפר עמוק, לעטוף את עצמי בעלטה מוחלטת, לעצום עיניים, להפסיק לנשום,
ולא להתעורר יותר לעולם.
אני רוצה שקט נפשי.
רוצה שהכאבים בראש יפסיקו.
העולם הזה גדול עליי בכמה וכמה מידות.
כולם רוצים ומצפים שאעשה navu משמעותי עם החיים שלי-
אצא החוצה, אמצע עבודה, שיהיה לי חבר, שיהיו לי חברים חדשים, שאהיה עצמאית בבית משלי שאוכל לדאוג לעצמי.
אבל אני לא יכולה!
לא יכולה!
יותר מדיי ציפיות ריאליות שאני לא יכולה לממש בבת אחת.
הראש שלי כואב ואני לא נושמת.
לא מצליחה לחשוב.
המכה בראש הזיזה לי קצת את הקריסטלים באוזן ששומרים על האיזון בגוף ובראש.
הכול מסתחרר לי וקשה לי לחשוב.
יש עליי יותר מדיי נטל.
יותר מדיי ציפיות.
עם כול ציפייה למצוא חיים ולצאת החוצה,
אני רוצה לברוח לתוך השמיכה, להישאר צפונה בחדרי הקטן, לעצום עיניים, ולא להתעורר יותר לעולם.
למה אף אחד לא מבין שהיציאה לעולם וחיפוש אחר חברים, קשים לי?
שאני לא רוצה חברים חדשים! זה יותר מדיי כאב ראש.
אין לי כוח יותר.
מרגישה שאני קורסת.
נשברת.
מתרסקת.
לא טוב לי עם אנשים.
הם רועשים מדיי וחונקים לי את כול האוויר.
דיי. באמת דיי.
הראש שלי מתפוצץ מרוב רעש וכאבים.
לא רוצה להיות כאן.
לא רוצה את החיים אלה יותר.
לא רוצה שיכריחו אותי בכוח לצאת מהבית ולפגוש אנשים חדשים שאני לא מכירה.
אני לא רוצה שום דבר יותר!
רק שקט.
שקט נפשי ושקט בראש.
שפשוט יניחו לי.
זה אפשרי בכלל?