מישהו חדש שהיה אמור להגיע, לא הגיע, וגם הבחור השני לא הגיע, אז נשארתי רק עם מגל.
אני נורא אוהבת את השקט הפנימי שלה ואת זה שהיא שקטה ולא גל צונאמי כמוני.
היא מופנמת יותר.
וזה גורם לי לתהות איך נראה העולם הפנימי שלה.
כי מבחוץ היא לא מראה כמעט שום רגש או תזוזה או תנועה וגם בפנים שאלתי אותה על הלב שלה אם היא מרגישה אותו כשהיא בלחץ או במתח או כשהיא מפחדת והיא אמרה שהיא לא מרגישה אותו (אני טענתי שאולי היא לא שמה לב) והכול מורגש אצלה רק בראש ובמחשבות.
ואצלי (בגלל שאני רגישה יותר) אז אני שמה לב ללב שלי בזמן פעולה או מחשבה או מה קורה לי בראש ובמחשבות כשאני יוצאת החוצה ועושה משהו.
ועכשיו אני אפרק את המפגש לכמה חלקים-
זה דיברנו קצת על מה שעשינו השבוע, ודיברנו על רושם ראשוני.
כשאנחנו מסתכלים על אנשים מה הרושם הראשוני שאנחנו מקבלים מהם ומה המרכיבים שמרכיבים רושם ראשוני.
אז אמרנו ש- מראה חיצוני, לבוש, דיבור, התנהגות, צבע עור, הליכה של אדם (איך בן אדם הולך) מה הוא אומר,
אז אני אמרתי את הרושם הראשוני שלי על מגל ואמרתי שאני רוצה לחזור להיות כמוה.
כי אני יותר מדיי מפתחת ביטחון בחברת אנשים שאני מרשה לעצמי לדבר ולדבר ולא לעצור
ולפעמיים חסר לי השקט הזה, השקט הזה שיש למגל.
אני אדם שאוהב את הפרטיות שלו, ואני אוהבת שקט ובימים האחרונים זה קצת חסר לי.
ואצל מגל דווקא בגלל שהייתי רוח סערה, צונאמי, נהיה בלאק בראש והיא לא הצליחה להגיד את הרושם הראשוני שנוצר לה ממני.
ואז התחלנו לדבר קצת ואמרתי לדנית (המדריכה) שיש לי פחדים מאנשים והתחלנו לחשוב מה הכפתור הזה.
מה לוחץ על הכפתור הזה.
אז הבנתי על עצמי שמי שלוחץ על הכפתור שלי ומעלה את הפחד זה אנשים.
ועשיתי זאת כך-
הכפתור שלי-
הכפתור שלי הוא כשפוגעים בי (אנשים), הכפתור נלחץ ואני בורחת.
הטריגר לפגיעה זה אנשים.
כאשר אני מרגישה שהולכים לפגוע בי, הכפתור נלחץ והפחד עולה.( פחד לאכזב, פחד שלא יעריכו אותי, פחד שיצחקו על הכישורים שלי, שידברו מאחורי הגב).
ואז דנית הביאה שתי דוגמאות לפחד הזה שהכפתור נלחץ אצלי-
כתיבה וברכיבה- המשותף- הפחד מאנשים.
מה יחשבו ומה יגידו על הכתיבה שלי או לחלופין מה יחשבו על ביצועי הרכיבה שלי.
ובאמצע סיפרתי להם על היום שלי ושכאשר אני מפחדת כשאני בחוץ, אני בורחת לתוך הראש שלי וכול העול סביבי נעלם.
אין עולם.
זאת רק אני בתוך הראש שלי.
ואז דנית אמרה שאני צריכה לשנות מטרה.
במקום להגיד ' אני לא מאמינה בעצמי',
להתחיל להגיד לעצמי שאני כן מאמינה בעצמי.
לשנות מנטרה- אני מאמינה בעצמי!
ובחזרה דיברתי עם אדר ככה על עניין הציפיות מאנשים
וזה מה שעלה , מה שכתבתי בדרך חזרה הביתה.
ציפיות-
אנשים כול כך אכזבו אותי בהלך השנים שהתרגלתי שאנשים מאכזבים אותי , וקשה לי לסמוך על אנשים, לבטוח בהם, ולהאמין להם.
ובגלל זה אני לא מצפה מאנשים לשו דבר. מהפחד שהם יאכזבו אותי שוב.
אבל צריכה להתחיל אולי לצפות קצת מהמדריכים לעזור לנו לגדול בתוך הקבוצה.
ואני נתתי דוגמה וגם אדר הביא דוגמה לאבא שלי.
אז הנה.
דוגמאות-
- חברה שלי אכזבה אותי הרבה פעמיים- שברה כול אמון בינינו.
- ההורים שלי אכזבו גם הרבה פעמיים אבל זה לא אומר שהם לא אוהבים אותי.
וכשיעורי בית למפגש הבא קיבלתי שאלה שהיא מאוד חשובה שבמהלך השבוע, אני כנראה אחשוב עליה הרבה מאוד.
צפייה-שיעורי בית-
מה אני מצפה מדנית ואדר (המדריכים) במפגשים הבאים כדי לגדול ולהתפתח בתוך הקבוצה?
יעזור לי מאוד אם תנסו לחשוב מה אתם הייתם מצפים מהם אם הייתם במקומי.
אם הייתם במקומי שם בקבוצה, מה הייתם מצפים מהמדריכים שיעזור לכם לגדול ולהתפתח?
אני אנסה לחשוב על השאלה בעצמי ונראה מה יעלה לי בהמשך השבוע.
יצא קצת פוסט מפוזר הייתי אומרת.
אבל עברתי בהחלט הרבה היום, מהרגע שקמתי ועד עכשיו.
ולסיכום אני קצת מתבאסת ששני הבחורים לא הגיעו. זה דווקא היה יכול להיות מעניין.
אבל בסדר.
גם היום היה נחמד.
למרות שהייתי עייפה ורעבה והיו לי קצת סחרחורות כי לא הצלחתי להכיל את כול השיחות יחד.
אבל בגדול אני מרגישה שהקבוצה עצמה והמדריכים נותנים לי עצמאות, ביטחון לצאת החוצה ולעשות בעצמי דברים מבלי לפחד.
ואני מצפה שזה יגדל ויהפוך לחלק משמעותי בחיים שלי , הביטחון הזה וחוסר הפחד והעצמאות להיות בחוץ ולנסות ואפילו לצאת בערב לתל אביב לבד ולראות שזה לא מפחיד. זה לא נורא ואנשים לא מפלצות.
אז כן.
בגדול מאוד, אני מאוד מרוצה מההתנהלות העצמאית שלי היום ומהרגשת הביטחון שהייתה לי היום כול היום בחוץ, בבוקר, בצהרים וגם בערב (כשהלכתי לבד בחושך והפחד היה מהול בהתרגשות).
ומקווה שזה יגדל וישתפר גם בהמשך.
ושבוע הבא באמת נדבר על ציפיות.
מה אנחנו מצפים מעצמנו ומה אנחנו מצפים מאנשים אחרים שנמצאים סביבנו (חברים, משפחה, קרובים, וכו'...)