my cold evil world!

במראה , אני רואה נערה אמיצה אבל עייפה.

בעיניה החומות משתקפת רוח החיים הפראית והרצון העז לחיות,

אבל היא עייפה.

עייפה ממרוץ החיים  שרודף אחריה ללא הפסקה.

היא רוצה לנוח.

למצוא קצת שקט.

הרוח והרצון קיימים בתוכה, בעיניה, בליבה.

אבל היא עייפה.

מותשת.

לא מוצאת מנוחה.

רגע אחד של שקט אין בחייה הסוערים.

היא רוצה לנפץ את המראה אבל  אז היא רואה עצב.

עצב קר.

נקרעת בין הרצון להוכיח לכולם שהיא יכולה לבין הרצון לוותר ולהישאר קבורה בתוך עצמה.

בשקט ובמקום המוגן שלה.

הרוח סוערת בתוכה,

אבל היא עייפה.

למה אף אחד לא מניח לה?

מה כולם רוצים מאותה נערה שמנסה ומנסה בלי סוף, ועדיין לא תמיד מצליחה?

היא מרגישה כמו מכונה שפועלת על אוטומט.

אם לא מדליקים אותה, היא נשארת כבויה.

אם מדליקים אותה, היא מתחילה לפעול.

מה היא תעשה?

איך היא תאזן בין הרצון והכמייה הפנימיים ,למציאות הקשה והקרה שלה?

במראה היא רואה הכול.

רואה אותה מתרסקת וקמה.

נשברת ועומדת על הרגליים.

רוצה לעוף ולרחף בחופשיות.

האם ביום מין הימים , הדבר יהיה אפשרי עבורה?

יש משהו שמטריד אותי כבר כמה ימים, אולי אדבר על זה בערב.