נתחיל בזה שזאת הפעם הראשונה שאני מאחרת לקבוצה (פעם שנייה אבל תכף תבינו) ובגוף שלי יש ניתוק מוחלט מהראש ומהלב.
יש רק אני ומה שהגוף מרגיש.
אז איחרתי לקבוצה בגלל פקקים שהיו בדרך, וישבתי שעה שלמה באטובוס ורק רציתי שמישהו יקום וירה לי בראש באותו הרגע.
זה היה כול כך נוראי!!
מ17:00 עד 18:20 בערך הייתי תקועה באוטובוס בגלל שהתנועה הארורה לא זזה!!!
רק ב18:24 ירדתי סוף סוף מהאטובוס והתחלתי ללכת לכוון הקבוצה והגעתי ב18:35 בערך או קצת אחרי.
וכול הזמן הזה לא הרגשתי את הלב משתולל והמחשבות היו כבויות לחלוטין.
הרגשתי רק את המאמץ בגוף ואיך קשה לי ללכת ולנשום והכול רק כדי להגיע לקבוצה.
אז איחרתי בחצי שעה והפסדתי חצי מהזמן שלי.
היום רק עידן ומגל היו וזה יצא טוב כי ככה יכולתי לדבר על הניתוק שדיברתי כאן בבלוג (ועם הפסיכולוגית בבוקר) ועל עניין הרכיבה ומה שקורה לי בקבוצה ואיך זה משפיע על הרכיבה שלי.
אז כול אותו הזמן שישבתי שם, הלב היה מנותק והמחשבות היו כבויות ושום דבר בי לא סער ולא היה חיי.
היה ניתוק מוחלט ויכולתי להרגיש רק את הרעד בגוף.
ואז התחלנו לדבר על הרכיבה וסיפרתי לכולם שהאנרגיות והכוח וההתרגשות שאני מקבלת בקבוצה משפיע על הרכיבה שלי.
ושאלתי אותם ' מה לעשות? איך אני מאזנת את מה שקורה לי בקבוצה עם הרכיבה?'.
אז אמרתי להם שההורים שלי חושבים על לעשות הפסקה מהרכיבה למשל חודש.
שבזמן הזה הכתף תחלים (כי לא חכם לרכב עם כתף פגועה).
ואומנם אני מתנגדת לזה ולא בא לי לעשות הפסקה מהרכיבה אבל אני חושבת גם על עצמי שבמצב של אי יציבות סביר להניח שאם אמשיך לרכב, אני בסוף אסדוק או אשבור את הכתף וכולנו נבכה על זה.
אז אני חושבת שהכי חכם כרגע זה לעשות הפסקה למשך חודש, לנוח קצת מהרכיבה, לתת לכתף לעבור (ואני אגיע רק בבוקר בימי רביעי לעזור עם הסוסים) אבל אני לא ארכב עד שהכתף תעבור.
ואז גם קצת דיברנו על שקט ואני חושבת שהייתי רוצה שתהיה לי שלווה פנימית כמו שיש למגל.
כי היא תמיד שקטה.
שום דבר לא מזיז אותה!
גם אם יהיה פיגוע, יירד גשם, או כול דבר אחר, זה פשוט לא ישפיע עליה. זה לא יגרום לה לסעור או להיכנס לפאניקה או לחרדה.
זאת שלווה פנימית כזאת שמקרינה המון ביטחון עצמי אני חושבת.
משהו שהייתי רוצה שיהיה לי גם קצת.
שלא כול דבר יזיז אותי.
שלא כול שינוי יגרום לי לפחד ולחרדה ולהתרגשות או כול דבר אחר.
שגם אם יש פיגוע, מזג אוויר סוער, משהו מתקלקל לא עובד אני מאחרת, שזה לא יגרום לי לסערה פנימית בלב ובראש.
ובגלל זה כרגע יש לי את הניתוק הזה.
הניתוק הזה גורם לכך שאני לא מרגישה את הלב והמחשבות נעולות. כבויות. שותקות.
להבדיל מצב אחר שאם אני מאחרת לקבוצה אז הלב שלי משתולל וגלגלי המוח מתחילים לבעור ולרוץ ולהשתולל בתוך הראש.
במצב של ניתוק אני לא מרגישה את הלב ואני לא שומעת את עצמי חושבת.
בגלל זה אין בי עכשיו אנרגיות מטורפות של רצון לחיות ולטרוף את העולם.
הכול בתוכי קפוא. מת. שקט. לא עובד.
אני לא יודעת עד כמה הניתוק הזה הוא טוב לי.
הוא כן מרגיע אותי מבחינת זה שהמחשבות לא סוערות והלב לא משתולל ואני יכולה להרגיש רק את הגוף ואת הכאבים בכתף שלי.
וזה היה המצב שלי במשך כול השבוע כשיצאתי החוצה וכשהייתי בבית 4 ימים.
וגם בקבוצה היה לי את הניתוק הזה.
לא הייתה בי סערה.
רק רעד בכול הגוף.
וזה היה לי מוזר.
כי דיברנו כול כך הרבה ולא הספקתי להתאושש והזמן פתאום נגמר.
הייתה לי בקושי רבע או חצי שעה לדבר על מה שרציתי ואפילו לא הספקנו לשחק במשחק שאדר רצה לעשות איתנו.
אבל זה היה טוב שהיינו רק 3 היום ולא 5.
בלי דנית ובלי דניאל ובלי יונתן.
יכולנו להתמקד יותר בדילמה שלי ובכול אחד מאיתנו.
אז אני חושבת שהגענו לחצי מסקנה שאפש להפסיק את הרכיבה לחודש ובזמן הזה אולי אעשה דברים אחרים- אצא להליכות בערב, אלך לסרט, אלך לים, או סתם אעשה סיבוב באזור שלי.
ובנתיים הכתף ניתן לה זמן להחלים.
אני לא יודעת עד כמה הניתוק הזה בי יימשך ואם הוא טוב לי או לא.
הוא כן נותן לי שקט מהסערה שאני באה איתה בדרך כלל לקבוצה ושקט מהאנרגיות המטורפות לחיים שאני חוזרת איתן מהקבוצה.
וזה בעיקר מתיש קצת.
אדר אמר שאם אני מתרגשת או בלחץ או פאניקה או חרדה או בפחד אני מרגישה את הלב חיי ואם לא, זה מוות מוחלט. שהכול קפוא ומת.
ככה זה לפחות מרגיש אצלי בגוף.
אז אמרתי לו שאני מרגישה שהלב שלי קפוא. כלוא ומסביב יש שחור מוחלט בתוך הריק הזה של הלב שעוטף אותו וגורם לו להיות קפוא.
עכשיו למשל הלב שלי לא עובד.הוא קפוא.
אני צריכה ממש להתאמץ לנשום ולגרום לו לעבוד.
ואם אני מנסה לחשוב אז הראש מתחיל לכאוב קצת.
בקיצור זה יום בשבילי שהוא ניתוק מוחלט ממחשבות ורגשות ואני מרגישה רק את התחושות בגוף שלי.
אדר גם אמר שהלב הוא כמו סוס פרא.
שהלב שלי כול כך רוצה לחיות שכול רגש מעיר אותו לחיים- התרגשות, פחד, חרדה, מתחף לחץ.
ואני לא מצליחה ליהנות מהשקט.
כי אם אני במצב של אי ניתוק ואני נמצאת בשקט מוחלט, אני מסוגלת לשמוע את עצמי חושבת וזה משגע אותי.
אני צריכה רעש ברקע שיעסיק את המחשבות שלי כמו טלוויזיה או מוזיקה.
אפילו שאני קוראת ספר , אני צריכה שהטלוויזיה תהיה פתוחה כדי שהמחשבות לא יפריעו לי לקרוא.
אני לא מדברת עכשיו על רעש מפוצץ.
אני מדברת על רעש רקע בחדר או בחוץ שפשוט יעסיק את המחשבות שלי מעצמי.
כי אני חושבת כול הזמן ללא הפסקה ואם אין משהו שמעסיק את המחשבות, אז אני משתגעת.
ובמצב של ניתוק, הכול כבוי אז אני יכולה לארגן את הדברים בצורה טובה יותר.
בכול מקרה מהמקרה של היום הבנתי שלצאת ברבע ל5 מהבית , יגרום לי לאחר ולהגיע כמעט ב18:00 לקבוצה.
פעם הבאה אני אצא ב16:30 ואז אני אגיע בזמן.
אז עכשיו אני הולכת לנוח קצת.
אני קצת עייפה.
בגדול היה בסדר..
הבנתי הרבה דברים חדשים על עצמי ,
ואני עדיין צריכה למצוא דרך לאזן את כול מה שקורה לי בגוף בקבוצה עם הרכיבה כדי שאפסיק ליפול ואחזור לשליטה.
וכנראה שאחרי 6 מפגשים הקבוצה עדיין היא לא דבר שנכנס לי לשגרה.
כי אם היא הייתה נכנסת לשגרה, לא הייתי לוקחת את מה שקורה לי בקבוצה לרכיבה.
אז אולי הפסקה מהרכיבה תהיה רעיון טוב.
אני אנסה לאזן את עצמי קצת בחודש של ההפסקה ואולי ההתרגשות והמתח והלחץ יירדו קצת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
haunted princess
