ניסיתי להעיר אותה אבל היא לא רצתה לשמוע ממני מילה.
לא רצתה לקום מהמיטה.
היא אפילו לא דיברה עם חברותיה בטלפון.
היא הסתגרה בתוך עצמה ולא רצתה לראות אף אחד.
אפילו לא את העולם הגדול והיפה הזה שהיא תמיד אהבה.
כשניסיתי לגעת בה , הדבר
היחידי ששמעתי ממנה , הייתה המילה הקשה מכולן 'אפלה'.
אפלה? מה זה אומר? שאני מאבד אותה? שהיא לא תחזור אליי
יותר!?
לא! אני לא מוכן לקבל את זה!
האפלה החשוכה לא תיקח את מליסה ממני!
אני לא אתן לה לשקוע לתוך האפלה!
האפלה היא לא המקום שלה! אני המקום שלה לא האפלה!
היא לא תיקח אותה ממני! אני לא אתן לה!
אני אחזיר את מליסה אליי!
'' תתעוררי'' אני לוחש לה ומנסה לנער אותה קלות.
'' אפלה...'' היא ממלמלת '' אל תיתן לה... לקחת אותי...
מכאן''.
אני מנסה להטות את אוזני אליה כדי לשמוע טוב יותר '' מה
אמרת?''
'' אפלה'' היא לוחשת בקושי ולא מסתובבת אליי, מתכרבלת לתוך
עצמה , בשמיכה שלה '' אני לא רוצה ללכת... אל תיתן לה... לקחת אותי... מכאן''.
הלב שלי עצר מלכת.
העולם קפא.
עיני נשארו פעורות וקפואות.
חשבתי שלא שמעתי טוב, אבל עכשיו שמעתי מצוין.
כמו שחשבתי: האפלה מנסה לקחת את מליסה ממני , ומליסה מנסה
להיאבק בה.
היא לא רוצה שהאפלה תיקח אותה.
היא לא רוצה לשקוע לתוך האפלה.
היא נאבקת. נלחמת בכול הכוח על עצמה ועל החיים שלה כדי לא
לשקוע.
איזו לוחמת.
אני חייב להציל אותה!
אסור לי לוותר ואני לא הולך להרים ידיים!
אני מביט עליה ושומע עוד משהו '' אני לא רוצה ללכת''.
כמובן שהיא לא רוצה ללכת . אני חושב לעצמי.
אבל האפלה חזקה ממנה, ואני יודע שמליסה מספיק חזקה כדי לא
לוותר על עצמה.
'' תציל אותי'' אני שומע אותה מייבבת כמו גור חתולים קטן
ופצוע '' אני לא רוצה ללכת. אני לא רוצה ללכת!'' הקול שלה מתגבר לצעקה בתוך השמיכה
, והשמיכה חונקת את הצעקה שלה.
'' מליסה!'' אני צועק, ומנסה להוציא אותה מהמקום האפל,
ונתקל במחסום קשה כאבן.
'' לעזאזל!'' אני רוטן ומשפשף את מצחי הכואב.
האפלה בכבודה ובעצמה, ניצבת מולי בחיוך אפל, קר ומרושע ''
אתה לא תיגע ביצירה שלי! תתרחק ממנה! היא שלי!'' הקול של האפלה מקפיא עצמות.
אני לא מבין מה הולך כאן.
מאיפה הגיעה האפלה הזאת פתאום? משום מקום או מתוך מליסה!?
אני מרגיש שאני נמצא בתוך סיוט הזוי ולא מציאותי.
מה לעזאזל הולך כאן!?
'' את לא תעזי לגעת בחברה שלי!'' אני מתגונן וצועק על האפלה
בחזרה.
האפלה לא מתרגשת מהצעקות שלי.
למעשה היא אפילו מתחילה לצחוק צחוק פראי '' בן אנוש עלוב'' היא מתחילה להגיד
'' עוד לא הבנת? היא כבר שלי. לא משנה כמה היא תנסה להיאבק, אי אפשר לברוח מהאפלה.
ברגע שנכנסים, קשה מאוד לצאת''.
ושוב הלב שלי עוצר מלכת.
נשימתי נאלמת דום.
המילים של האפלה , מהדהדות בראשי כמו פעמון חזק ברגע שנכנסים, קשה מאוד לצאת.
זה ייתכן!? זה יכול להיות!?
הכול אבוד!?
לא! אני לא מוכן לחשוב ככה!
לא הכול אבוד!
כול עוד מליסה נאבקת ולא מוותרת, יש עוד תקווה!
'' מליסה! תתעוררי! בבקשה!'' אני צורח את כול האהבה שלי
עליה '' אל תיכנעי. בקשה!'' ומתפלל שהקול
החזק שלי ישבור את המחסום של האפלה , ויחדור ויגיע לתוך הלב הקטן והאוהב של מליסה.
מתפלל שהיא תשמע אותי ותתעורר.
בבקשה תקשיבי לי... בבקשה.
האפלה צוחקת. נהנית מכול רגע.
'' תוותר'' היא אומרת בקול מרושע '' זה מאוחר מדיי''.
אני קורס על ברכי ולא מצליח לנשום , ולראשונה, מזה הרבה זמן
שלא בכיתי, הדמעות הראשונות שלי מגיעות.
לא ייתכן שזה קורה לי! לא ייתכן שזה קורה לי!
חייבת להיות דרך אחרת לגרום לה לצאת מזה!
פשוט חייבת!
מה אני עושה לעזאזל!?
המילים של האפלה
חוזרות להדהד בתוך ראשי , רק שהפעם המילים חזקות ומכאיבות
ברגע שנכנסים, קשה מאוד לצאת.
תוותר. זה מאוחר מדיי.
לא! לא! לא!
אני מניח את ידיי על ראשי בהיסטריה , האם זה באמת מאוחר
מדיי? אני חושב לעצמי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
haunted princess
