אז אתחיל בזה שרק אני ומגל ועידן הגענו לקבוצה היום.
(ואחרי שהייתי שור זועם בשבוע שעבר, הגעתי היום קובית קרח
לקבוצה וקצת מפורקת גופנית).
סיפרתי לדנית ולאדר על השבוע השקט והרגוע שעברתי בזכות
השיחה שהם עשו איתי שבוע שעבר, ושגם אם קרה משהו לא צפוי (הפגישה עם רן ויונתן
ביום רביעי) זה לא גרם לי לה''י או לשמחה מטורפת.
ההתרגשות הייתה בגוף וקצת בראש , אבל הלב נשאר יציב.
ופשוט סיפרתי להם שכול יום עשיתי את הדברים שרציתי ושמצב
הרוח היה ממש טוב ורכבת הרגשות נסעה בקו ישר ונרגעה קצת.
לא היו עליות חדות במצב הרוח.
ושבסופ''ש חגגנו
לאימא שלי יומולדת 58 ושהיה ממש כייף,
ושכתבתי לה ברכה מרגשת, וקניתי לה ספר,
ואז דיברנו קצת על מעבר בית- לגור בבית לבד ואיך ההרגשה.
ועידן סיפר שקשה לו לגור לבד בלי אנשים, ומצד שני מגל סיפרה
שזה יותר קל לה לגור לבד (אחרי שכבר גרה עם שותפים בדירה).
ואני אמרתי שאני כרגע לא חושבת אפילו על לגור לבד.
ושאם אגור לבד אני אשתגע ושזה לא כייף.
אולי זה כייף בהתחלה, אבל אז כשחוזרים מיום עבודה לבית ריק
ואין עם מי לדבר... זה כבר לא ממש כייף.
דיברנו גם קצת על בדידות חברתית (אני העליתי את הנושא).
ואההה לפני הנושא הזה ( אפרופו מפגש לא צפוי) כשכבר חשבתי
שרן לא יגיע ( הוא אמר שהוא לא יגיע בגלל הלימודים).
שמעתי דפיקה בדלת, ומי נכנס? נו? מי נכנס?
האחד והיחיד- רן! כמובן!
וברגע שהוא נכנס בדלת, לא עניין אותי שום דבר ופשוט קמתי
וקפצתי עליו!!!!
לא הספקתי לחבק אותו כי הוא עצר אותי אבל הלב שלי נפל
לתחתונים באותו הרגע מה שניקרא.
לא האמנתי שהוא באמת בא!
כול כך שמחתי שכול השקט והיציבות שהיו בי, נעלמו כלא היו!
ולא היה אכפת לי שאדר ודנית ומגל ועידן נמצאים שם.
רן הגיע!!!!!!
למרות הלימודים שלו, כנראה שהייתי מספיק חשובה לו כדי שהוא
יעזוב הכול ויגיע.
כלומר כבר השלמתי עם זה שהוא לא יגיע (ועוד לפני הקבוצה
דיברנו קצת בווצאפ, , והרגשתי קצת אשמה וחשבתי שבגללי הוא לא מגיע ונכנסתי ללופ של
מחשבות שאולי עשיתי משהו לא בסדר והרגשתי רע),
ואולי כול זה גרם לו לחשוב פעמיים והוא פשוט בא!!!
הייתי הכי מאושרת
באותו הרגע!
יותר מכול המפגשים שלנו באמצע השבוע ובסוף שבוע, חשוב לי שהוא יגיע לקבוצה.
שהוא פשוט יהיה
איתנו בקבוצה.
ראשון שעבר הוא לא היה.
והרגשתי שהעיניים שלי קורנות מאור, בולעות אותו, והלב שלי
שותה את רן עמוק לתוכו.
כאילו כשרן נכנס , העיניים והלב שלי היו זקוקים לו שם באותו
הרגע.
רן נתן פתאום חיים
ללב ולעיניים שלי.
ולמען האמת, הוא היה ממש חסר לי בעיניים, ועוד יותר הוא היה
חסר לי בלב.
כלומר רק ביום רביעי ראיתי אותו, אבל הייתי זקוקה לו גם
במפגש של יום ראשון.
בלעדיו, אני פשוט כבויה.
כלומר הייתי קרובה לוותר על הרגש שלי כלפי רן כי זה מעייף.
אבל פתאום כשהוא נכנס בדלת... זה הפך לי את כול ההרגשה!
לא הייתי מסוגלת להיות אדישה לזה שהוא בא והגיע!
זינקתי עליו כמו שמעולם לא זינקתי ככה על אנשים.
ונזכרתי שאני עדיין אוהבת אותו.
עדיין מרגישה כלפיו דברים,
ושהוא עדיין חסר לי עמוק בלב אם הוא לא מגיע לקבוצה.
לא משנה לי אם אנחנו נפגשים ומבלים או לא,
הוא חשוב לי בקבוצה יותר מהכול!
יותר מהכול , חשוב לי (ללב ולעיניים שלי בעיקר) שהוא יהיה
בקבוצה.
ובאותו הרגע פשוט קיבלתי התקף לב ואמרתי לו ' אתה לא
נורמאלי!' וחזרתי לשבת.
הוא ממש הפתיע אותי.
לא ציפיתי לזה.
וזה מה שאומר, כשאני מפסיקה לצפות, החיים תמיד יפתיעו אותי-
לטוב ולרע.
במקרה של רן- הפתעה הכי מעולה שיכולה להיות!
בסוף המפגש הוא היה צריך למהר אז הוא לא הסיע אותי (רשע
שכמותו), אבל חזרתי באנרגיות מטורפות!
הרגשתי שאני חיה שוב ושמחה רק כי הוא הגיע למפגש (וחזרנו
לזה שהרגש והשמחה שלי כנראה עדיין תלויים בו למרות הכול).
כי יכולתי להישאר אדישה ולא לקום אליו, אבל לא יכולתי. פשוט
לא יכולתי.
זינקתי משמחה ברגע שהוא נכנס בדלת.
והלב שלי שתה אותו עד הסוף ונרגע, והעיניים שלי בלעו אותו
עד הסוף ונרגעו.
אז דיברנו על הנושא החברתי ואני אמרתי שלמרות שאני מוקפת
בחברים חדשים, אני עדיין מרגישה לבד.
והוספתי שאני קוראת הרבה בבלוגים שאנשים כותבים שהם מוקפים
בחברים ועדיין בסוף היום, מרגישים לבד.
אנשים שיש להם עבודה, ולימודים, וחברים שאוהבים אותם (באמת
אוהבים אותם) ועדיין, הם נשארים בודדים סוף היום.
וככה אני מרגישה בזמן האחרון לפחות.
אומנם יש לי משפחה, ואני יוצאת ומבלה ויש לי חברים חדשים,
אבל עדיין... בסוף יום אני לבד בלי אף אחד.
ואדר סיפר על עצמו שגם הוא עבר משהו דומה והוא הבין שהוא יכול לבקש עזרה ויהיה לו מי שיקשיב ויעזור.
אני לא מסוגלת לשחרר את החלק הזה שבי שאם אני
צריכה עזרה אני אבקש.
אני מעדיפה לא להיות נטל וליפול על אנשים,
ואני רואה את זה כחולשה אם אני נעזרת במישהו, והופכת להיות
תלויה בו.
אבל בקבוצה משדרים לי (וגם רן) שאני יכולה להיעזר בהם על כול דבר שאני צריכה
או רוצה כי הם פשוט יהיו שם.
בשביל זה יש את
הקבוצה , ועדיין... אני מרגישה שאני לא
יכולה לעשות את זה.
שאני מעדיפה לפתור את הבעיות שלי בעצמי בלי להיעזר באחרים.
ובכול מקרה, חברים זה דבר טוב.
באמת.
אבל קשה להאמין על עצמי בקטע הזה.
אחרי שסבלתי כול כך ביסודי ובתיכון, לא חשבתי שאהיה מסוגלת
להיפתח ולפתוח את הלב ולהגיע לקבוצה חברתית.
פחדתי מזה ממש.
שזה יהיה דומה למה שעברתי ביסודי ובתיכון.
ביסודי הציקו לי המון, ובתיכון הפכתי מרוחקת וקרה כלפי
אנשים וממש נסגרתי.
ובהקשר של הבדידות , מגל אמרה שלפעמיים זה אוכל אותה מבפנים
שהיא לבד, וזאת באמת הרגשה נוראית להיות בודד בסופו של יום (למרות שיש לך חברים
ומשפחה מסביב).
ואני מניחה שהכי קל לי זה לחזור למקום האפל והבודד והמרוחק
מאנשים כדי לא להיפגע.
אבל אדר אמר שזה המקום המסוכן דווקא כי זה המקום המוכר.
ושאני צריכה להתרגל
למקום החדש וכן להיעזר באנשים סביבי.
אבל זה קשה. ממש קשה.
קשה לשחרר ולסמוך על אנשים כי מתישהו בחיים הם יתקעו לך
סכין בגב ויאכזבו ואז תכעס על עצמך שבכלל ביקשת מהם עזרה.
ואני אמרתי שלפעמיים
אני צריכה עזרה מאנשים, ובאותו הרגע הם עסוקים והם לא יכולים לעזור לי (רק מאוחר
יותר) אבל אז ההרגשה הרעה כבר נעלמת ואני לא צריכה אותם יותר וזה מבאס.
ושבגלל זה אני מעדיפה לפתור את הבעיות שלי בעצמי.
בכול אופן, לגור לבד זה לא כייף,
ועדיף להיות מוקף בחברים טובים ולצאת לבלות מאשר להיות לבד,
ואני שמחה שרן הגיע בסופו של דבר לקבוצה היום.
אני לא יודעת מה עבר לו בראש, אבל אם הוא בא, כנראה שהייתי
מספיק חשובה לו כדי שהוא יבוא.
ולמפגש הבא אנחנו צריכים להביא תמונות ילדות, לצאת ביחד
השבוע (אולי בחמישי אנסה לקבוע משהו עם עידן ומגל).
ולחשוב ( מחשבה לעתיד) איך יראה היום הכי מאושר בחיים
שלי?
עניתי מיד שהיום הכי מאושר בחיים שלי , יהיה היום שבו אפסיק
לפחד.
שלא יהיה בי פחד משום דבר יותר בחיים האלה.
אבל אני מניחה שאחשוב על זה עוד קצת.
אז טוב שיש חברים, ואני לא צריכה להרגיש לבד,
ואני במקום טוב, ויש לי חברים להיות איתם,
והכול בסדר.
בעיקר כי רן הגיע ושינה לי את כול ההרגשה האיומה שהייתה לי
היום.
ושוב אני תולה בו את
ההרגשה שלי אבל זה באמת (הפעם) היה ככה.
הרגשתי כבויה, ופתאום הוא הגיע ונתן לי חיים.
עידן רצה ללכת איתי לבית קפה אחרי הקבוצה, אבל זה לא התאים.
אנסה אולי במשך השבוע לקבוע איתו משהו.
וזה אכן היה מפגש לא צפוי ואחר.
ממש אחר וממש לא צפוי.
ומשום מה יש לי הרגשה שהשבוע הזה , מבחינה רגשית, יהיה סוער
שוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
haunted princess
