my cold evil world!

חשבתי אם עצמי  היום שאני תמיד מרצה אחרים- עושה מה שאחרים רוצים כדי לרצות אותם,

אבל אני לא מרצה את עצמי,

וזה כנראה תמיד היה ככה.

כי לפעמיים כשאנשים מאוכזבים ממני אז אני מנסה לרצות אותם כדי שהם לא יהיו מאוכזבים ממני אבל אני בתוכי לא טוב לי עם זה.

אני מרצה אותם אבל לא מרצה את עצמי.

נגיד בקבוצה עם הבחורה החדשה הזאת עם השם כמו שלי,

המנחה מצפה שאני אהיה הבוגרת ואתן לה הזדמנות וצ'אנס להשתלב  בקבוצה ולא אהיה אנטי כלפיה כמו שאני רוצה להיות ,

ואני מנסה להתחבר איתה ולהיות נחמדה וטובה אליה כמו שהוא מצפה ורוצה שאהיה ,

אבל בתוכי זה הורג אותי  שאני צריכה להיות כזאת רק כי הוא רוצה שאהיה כזאת.

בא לי להתפוצץ עליה ולהיכנס בה לפעמיים כי ראיינו כבר מה קרה בראשון איתה בקבוצה.

החיבור בינינו היה סוג של פיצוץ.

ובקיצור אני תמיד מגיעה לזה שאני צריכה לרצות את כולם כדי שדעתם עליי תשתנה,

אבל אני לא מרצה את עצמי.

אני לא מרגישה טוב עם עצמי כשאני עושה משהו בשביל מישהו אחר כנגד רצוני.

אני כזה עם עצמי ' אני עושה את זה כדי שתראו שאני יכולה להשתנות אבל אני לא שלמה עם זה'.

ואני באמת לא תמיד שלמה עם עצמי כשאני מרצה אחרים.

אני מרצה אותם בכך שהם פתאום גאים בי וסומכים עליי ששיניתי צורת התנהגות כלפי מישהו אחר,

אבל אותי זה לא מרצה.

אני לא שמחה על כך בכלל.

ולפעמיים זה הורג אותי.

אבל כנראה שאין לי הרבה ברירות.

כי אם לא ארצה אחרים ,

אז תמיד אנשים יהיו מאוכזבים ממני , ולא יהיו מרוצים מאיך שאני מתנהגת,

וזה מבאס קצת.

בקיצור -

אין לי הרבה ברירות אלה להמשיך לרצות אחרים ולמות מבפנים כול הזמן.