my cold evil world!

חשבתי שהסיכום יצא קצר אבל בלי ששמתי לב הוא יתארך ל6 עמודים שלמים.

מה שנקרא 2015 טוב שהיית וטוב שאת הולכת.

ביי, ביי!

סיכום שנת 2015

אין לי ספק שזאת הייתה חתיכת שנה מטורפת בשבילי , מכול הבחינות האפשרויות.

כול כך הרבה שיוניים ועליות ומורדות.

מאיפה אני צריכה להתחיל?

אז אתחיל בכך שהשנה עשיתי הרבה צרות ורעש כאן בבלוג בעניין הטבעונות, עוררתי הרבה מהומה והתלהמות סביבי (יצרתי לינץ' מטורף עליי לכמה פוסטים שמשכו המון תגובות זועמות).

וגם במציאות שלי, בחיים שלי, שיגעתי לא מעט את הסובבים אותי וגם את בני הבית שלי (בעיקר את ההורים שלי ואח שלי שיגע אותי הרבה).

זה המשיך בכך שבקיץ  עזרתי בקייטנות  בחווה במשך שבועיים מחזור אחד, וקיבלתי על זה כסף.

ובמקום מלחמה ( כמו שנה שעברה של צוק איתן) קיבלנו המון פיגועים: פיגועי דריסה, ירי , ודקירה ופה ושם אזעקות וטילים.

זאת הייתה שנה ממש לא שקטה מהבחינה הזאת.

ועדיין  זה קורה לפעמיים.

מבחינת הכתיבה שלי,  בתחילת 2015 אם אני לא טועה, סיימתי לכתוב את ספר הפנטזיה הראשון שלי ואני מקווה ב2016 להתחיל לעבוד עליו ברצינות – עריכה, שכתוב וכול מה שצריך כדי שזה יהיה ספר מושלם ומעולה לקריאה.

וזה המשיך בזה שהיו לי המון עליות וירידות , הרבה בכי ודמעות, קריסות נפשיות, הרבה דברים בלתי צפויים,

נסיעה קצרה לרודוס, חזרה מרודוס לשגרה.

ואז חגגתי גם יומולדת 23 עם כול המשפחה שלי וזה היה מדהים.

זאת גם הייתה שנה שבה ניסיתי למצוא זוגיות (שיהיה לי חבר טבעוני).

ניסיתי הרבה ומכול הכיוונים , והיו שני בחורים שזה כמעט קרה איתם , אבל בסוף זה לא הצליח.

אז גם השנה למצוא בן זוג לא הצלחתי ואני לא ממהרת.

אם זה לא קרה כנראה שאני עדיין צריכה להבשיל לתוך זה מבחינה נפשית ומחשבתית.

לא צריך לזרז דברים בכוח.

עניין הזוגיות יקרה בזמן הנכון וברגע המתאים.

הספקתי  גם לריב עם חברה שלי והיא הבריזה לי המון פעמיים, ועדיין עושה את זה ואנחנו עדיין מדברות, למרות הכול.

הבנתי שאין לי טעם להתווכח או לריב איתה בעניין הפגישות.

כשהיא תתפנה ויהיה לה זמן אליי, אז אמרתי לה שתגיד לי ונקבע להיפגש.

איך יכולתי לשכוח?

זאת הייתה השנה שבה הלכתי לבד להופעה עם חברה שלי ברעננה להופעה של הבקסטריט בויז והיה אדיר!!!! אחת ההופעות הכי מוצלחות שהייתי בהן עד היום!!

והיה גם בחור שניתק איתי קשר בגלל כול מיני עניינים נפשיים, ואז אחרי  כמה חודשיים שלח לי מייל שהוא רוצה לחזור ולהיפגש איתי , ואני חשבתי על זה הרבה וכול הזמן דחיתי אותו.

הרגשתי שאני עדיין לא מוכנה לזוגיות או לקרבה.

אני עדיין לא מרשה בקטע הזה לאף אחד להתקרב אליי.

אני מאוד רוצה זוגיות ואהבה אבל אני מפחדת מזה פחד מוות.

אני לא יודעת איך להתנהג ואיך לשלוט ברגשות שלי בתוך זה.

זאת הסיבה שאני לא ממהרת למצוא חבר ולהיכנס  למערכת  יחסים.

אני עדיין מאוד מפחדת על עצמי ועל הלב שלי בעניין הרגשי הזה.

מפחדת שזה לא יצליח, לא יתאים, שהלב שלי יישבר ואני לא אשרוד את הפרידה.

ויכול להיות גם ההפך.

שהבחור לא יתאים לי.

אבל אני באמת לא יודעת.

אני רק מקווה שיגיע בחור שידע להעריך ולאהוב אותי באמת. כמו שאני.

בלי חוכמות ובלי משחקים.

שיהיה הכי אמיתי ואוהב איתי שרק אפשר.

ואחרי כול זה, בתחום החברתי ,

לקראת סוף חודש נובמבר , התחלתי ללכת לקבוצה החברתית.

שם התחלתי להיפתח לעצמי יותר, הכרתי אנשים חדשים, התחלתי להסתכל על עצמי יותר, שמתי לב לעצמי ולרגשות ולמחשבות ולתחושות שלי כשאני בחוץ.

בינתיים עברתי שם שישה מפגשים, ומטורף כול השינויים שחלו בי בשישה מפגשים תמימים.

התעורר בי כוח ועוצמה ורצון לטרוף ולאכול את כול העולם!

הרגשתי עוצמות חדשות, וכוח חדש שכנראה היה עצור בי המון זמן,

למדתי להתמודד עם הלא צפוי, לזרום כשאני כבר לא יודעת למה לצפות.

לקבל שינויים בקלות ולא לעשות מזה דרמות.

ושגם אם יש הפסקת חשמל או שהמחשב מתקלקל, זה לא נורא.

זה קורה, ולא צריך לבכות ולאבד שליטה בגלל זה.

למדתי וגיליתי שיש בי שמחת חיים ורצון לחיות ולגלות ולהעצים את עצמי, גיליתי שאני יכולה לקבל את הטוב והחיובי בחיים שלי וזה יהיה בסדר.

אני לא אמות מזה.

שאני לא חייבת לתת לרע מקום כול כך גדול.

שיכול להיות לי יום רע, ואני אתמודד ואשרוד אותו, ואני רק אתחזק לקראת הימים הבאים.

זאת הייתה שנה שחזרתי שוב ליפול מהסוסים (לא נפלתי כבר שנתיים).

וכנראה שזה באמת קשור לשינויים הרגשיים והגופניים שאני עוברת בקבוצה.

אני עדיין מנסה לשלוט בכוח ולמצוא את האיזון, ובינתיים אני נופלת מהסוסים וחוטפת מכות קשות.

אבל אני מאמינה שגם זה יעבור.

ואני אלמד לשלוט בכוח וברגשות שלי ולאזן את הכול ביחד.

ואוו.

אני לא מאמינה שעברתי את כול זה ועדיין נשארתי בחיים.

המצחיק ביותר בכול השנה הזאת זה,

שב2012 לא חשבתי  שאשרוד עד 2014 .

אמרתי לעצמי מי בכלל יחיה עד 2014? אני לא אהיה כאן עד אז.

ואז  הגענו ל2013 ול2014 .

וב2014 אמרתי לעצמי  מי בכלל ישרוד עד 2016? אני לא אהיה כאן עד אז. אני אמות עוד קודם.

והנה, שרדתי  את 2014, וגם את 2015 ועכשיו אני נכנסת לתוך 2016 .

ועכשיו אני אגיד שאני ממש לא מאמינה שאצליח לשרוד עד 2018 .

מי יהיה כאן בכלל? אני אמות עוד קודם.

ואז מה שיקרה זה שאני אכנס לתוך 2018 ואצחק על זה שאמרתי שב2016 אני לא אשרוד עד 2018.

יש לי הגזמות לפעמיים וזה מצחיק.

למדתי לצחוק על עצמי ולא להיפגע ולהתרגז  בכול פעם שצוחקים עליי.

אלה לקחת את זה בקלות ולא להיפגע .

כי אם הייתי נפגעת ( כמו פעם) בכול פעם שמישהו היה צוחק עליי, פשוט לא הייתי כאן.

אין טעם להיפגע בכול פעם שצוחקים עליי.

אני כבר גדלתי והתגברתי.

והתחלתי ללכת בעקבות הלב שלי, אני מקבלת החלטות בעצמי, עושה מה שטוב לי, ממשיכה לכתוב קצת פה ושם,

הולכת לפי האינטואיציה האישית והפנימית שלי,

ואני פשוט מתחילה לחיות מחדש.

מגלה את היופי שיש בחיים מחדש.

מגלה את הכוח והעוצמה שיש בי לחיים האלה.

אני עדיין לא יודעת מה לעשות עם כול האנרגיה שמצטברת בתוכי כשאני חוזרת מהקבוצה, לא יודעת לאן לתעל אותה ובאיזה דרך.

אבל אני מאמינה שאלמד ואמצע את הדרך.

ואולי בקבוצה החברתית אמצע חברים חדשים ואולי ידיד או חבר או בן זוג.

אני לא רוצה לחשוב על זה כרגע.

אני פשוט אזרום.

כי זה מה שאני לומדת עכשיו.

אחרי שעברתי שבוע לא צפוי בתוך המשימה החיובית, אני כבר לא יודעת למה לצפות מהחיים האלה, אז אני פשוט מנסה לחיות ולזרום ולהיות קלילה ובסדר עם זה.

זאת גם הייתה שנה שלמדתי שאני חזקה. ממש חזקה וששום דבר לא יכול עליי.

ושגם אם אני נופלת , אני מתגברת וקמה בחזרה על הרגליים בכול הכוח שיש לי, ואני לא מוותרת לעצמי.

אני נאבקת ונלחמת עד טיפת הדם האחרונה שלי.

עד שכבר אין לי יותר כוח לעמוד על הרגליים ולהילחם בחזרה.

קיבלתי גם כינוי חדש מכולם כאן-נסיכה לוחמת.

במילא , הכינוי שלי הוא נסיכה ואני  יודעת על עצמי שאני לוחמת, אז תחברו את זה ביחד ותקבלו את הכינוי המתבקש-נסיכה לוחמת.

אני שמחה שהשנה הזאת נגמרת.

הספיק לי ממנה דיי והותר ויש לי הרגשה פנימית ש2016 תהיה שנה של  העצמה והתחזקות נפשית והרבה עבודה קשה על עצמי ועל הספר שלי ועל הכול בעצם.

אני מאחלת לי לשנה החדשה שאני אתחזק, אמצע זוגיות טובה, שאני אתמיד בעבודה הקשה על הספר שלי, שאני לא אתרסק נפשית, שאני אדע לעמוד על הרגליים ואלמד מהטעויות שלי ולא אקח כול דבר שקורה ללב שלי.

שאקום ואסתכל ישר וקדימה אל האופק ולא אביט לאחור.

שהמטרה שלי להתקדם קדימה תתחזק יותר ויותר.

שאני אתגבר סוף סוף על כול הפחדים והחרדות שלי.

שאני אהיה סוג של גיבורה של עצמי שאנצח את עצמי בכול התחומים.

שאני אצא גיבורה נצחית ב2016.

שאטייל בעולם ואעריך כול רגע קטן שיש לי בחיים.

שאלמד לאהוב יותר את עצמי ואת המשפחה שלי.

שאלמד לקבל את עצמי על כול התכונות שיש בי לטוב ולרע.

שלא אפחד מעצמי.

שלא אפחד לקחת סיכונים.

שאכתוב יותר ואמציא עולמות חדשים.

שאני אתחזק נפשית ולא אתן לשום דבר להפיל אותי בדרך למטרות שלי.

שאהיה אדם טוב יותר נחוש וחזק להתגבר על כול מכשול שהחיים ב2016 יציבו לי.

בקיצור אני צופה לעצמי שנה רצופה חוויות והרפתקאות ומסעות נפשיים לתוך עצמי וגילויים חדשים ומפתיעם.

ושאתמיד בכול דבר שארצה.

ושאמשיך באותה דרך שהתחלתי עכשיו ולא אסטה ממנה הצידה לתוך תהום אפלה וקודרת.

יש לי הרגשה פנימית קטנה יותר שהאפלה מחכה לי בפינה.

מחכה לרגע  הנכון או להזדמנות  לקפוץ ולהשתלט עליי שוב.

כמובן שאני לא מפחדת ממנה.

היא חברה טובה שלי. תמיד הייתה ותמיד תהיה.

היא שם. צופה. מחכה.

אבל אני אראה לה שגם האור יכול להיות חבר טוב שלנו וזה יהיה בסדר.

אנחנו נשרוד.

היא תשרוד.

אני אשרוד.

שתינו ביחד נשרוד ונהפוך ביחד לכוח חזק  הרבה יותר.

אני אראה לאפלה שאין לה ממה לפחד מהאור.

שהאור הוא כוח חזק וביחד עם האפלה, הכוח הזה רק יגדל ויתחזק.

לא לדאוג אפלה, הכול יהיה בסדר.

תסמכי עליי. אני יודעת מה אני עושה.

אז לסיכום סופי סופני- זאת הייתה שנה רצופת מכשולים ושינויים ומאבקים על עצמי, ואני מאחלת לעצמי רק ללמוד מהשנה הזאת לשנה הבאה ולהיות  חזקה יותר נפשית ופיזית.

אז שנה אזרחית נפלאה ומקסימה לכולם!

2016 כבר כאן חברים!

שנה טובה לכולם!

~~~~~~~~~~~~

מכוון שלא הלכתי היום לחווה ואני לא רוכבת בערב, נשארתי בבית כדי לנוח מהנפילה.

אז הלכתי לישון והתעוררתי לרגע ב6 בבוקר והייתה לי שיחה קטנה עם אימא שלי בקשר לרכיבה אחרי הנפילה ברביעי שעבר.

בגדול היא אמרה לי שאולי אני צריכה לקחת הפסקה מהרכיבה ולעשות משהו אחר במקום- שחיה (שחיתי בעבר וזה  היה בכיתה ה' או ו' ולא התמדתי בזה כול כך ונשארתי רק עם הרכיבה) או פילאטיס ( עיצוב וחיטוב הגוף).

עכשיו אני יודעת שהיום שחיה כבר ממש לא תתאים לי. אני יודעת שלא אתמיד בזה.

אני לא אוהבת את זה מספיק כמו הרכיבה כדי להתמיד בזה.

ופילאטיס?

אני יכולה לנסות אבל גם בזה לא אתמיד לאורך זמן. לפחות לא  לבד. כלומר שלבד אני לא אתמיד בזה.

ואז אמרתי לה שבכול ספורט אפשדר להיפצע ולהיפגע

למרות שרכיבה באמת זה ספורט מסוכן שאפשר להיפגע ממנו קשות או לשבור משהו.

ואז היא אמרה לי שהיא מפחדת שאני אשבור משהו ( יד  או רגל) ושייקח לי הרבה זמן להחלים מזה, וכולם יבכו על זה שלא נזהרתי.

וזה לא כאילו שאני מתכננת את הנפילות האלה או משהו כן?

לא נפלתי כבר שנתיים.

מאז 2013 לא נפלתי.

ועכשיו, בחודש הזה נפלתי פעמיים (מקינג אחרי מכשול, ורביעי הקודם ממגייבר כי הוא נפל אז אני נפלתי גם).

זה פשוט קורה.

ואני נזהרת אבל זה קורה.

ואני לא יודעת למה זה קורה שוב.

והמכה שקיבלתי בכתף היא מספיק נוראית.

אז אימא שלי אמרה שאם הייתי שוברת את הכתף זה לא היה נעים והייתי בוכה על זה והיה לוקח לי הרבה זמן להחלים מזה.

תראו, זה אולי ישמע מפוצץ ומוגזם וסופני אבל...אבל אם כבר  להיפצע או להיפגע או למות, אז אני מעדיפה שזה יהיה בידי הרכיבה (לפחות משהו שאני באמת אוהבת ושבאמת חשוב לי).

בשחיה ופילאטיס אני פשוט לא אתמיד.

אני יכולה להתחיל אבל חבל על הכסף אם אני לא אלך.

זה לא חשוב לי מספיק כמו הרכיבה.

את הרכיבה אני אוהבת. ממש אוהבת!

הנפילה האחרונה ב2013 אחרי מכשול, שלחה אותי לבית חולים, ובאותו היום רציתי לחזור לרכב! וזה הסתיים בכך שלא רכבתי חודש שלם אבל כן באתי בבוקר לחווה.

ושאלתי והתייעצתי עם כמה אנשים בנושא (וגם כאן בבלוג קיבלתי תגובות).

והרוב כאן ובחיים שלי בעד שאני אחזור לרכב ושאני לא אתן לנפילה הזאת לעצור  אותי

רק ההורים שלי נגד (מפחדים ודואגים שאני אשבור משהו וכולנו נבכה על זה).

יש לי נפילות קשות.

נפלתי המון פעמיים וטפו טפו לא שברתי כלום עד היום.

הכול היה מכות יבשות.

רק הנפילה האחרונה שלחה אותי  לבית חולים.

אבל זה לא מפחיד אותי!!

מצידי, תנו לי עכשיו סוס לרכב עליו! עכשיו! ולא אכפת לי שכואב לי.

רציתי לרכב היום (למרות הכאבים) והיה לי קצת קשה לבטל את השיעור היום ולא ללכת.

בכול זאת, אני צריכה לנוח.

אז דיברתי על זה קצת עם יונתן וסיפרתי לו על זה,

והוא אמר שאולי בגלל שאני מתחילה משהו חדש (הקבוצה החברתית) אז אני קצת מתרגשת ואני לא מצליחה לאזן את היציבות ברכיבה שלי (פירוש שלי).

שאולי אני מתמלאת באנרגיות מהקבוצה שקצת משפיעות על הרכיבה שלי ואז אני מתרגשת הרבה מהכוח  והאנרגיה שאני פשוט לא מרוכזת ואז אני נופלת.

כי לפני הקבוצה, זה פשוט לא קרה.

לא נפלתי.

אז יכול להיות מאוד שיש קשר לקבוצה ולזה שהתחלתי משהו חדש.

המורה שלי לכתיבה גם בעד שאני אמשיך לרכב כי הרכיבה מטפלת בחרדות ובפחדים שלי.

אז שוב,

הרוב בעד שזה קורה, נופלים, קמים וממשיכים לרכב.

אני באותה דעה.

אני לא רוצה להפסיק לרכב. זאת לא אפשרות בכלל.

רק ההורים שלי מפחדים ודואגים שיום אחד אני אשבור משהו ואני אבכה על זה , וייקח לי הרבה זמן להחלים.

אז אני לא יודעת מה לעשות.

כרגע אני בבית ואני נחה.

אז מה אתם חושבים שאני צריכה לעשות?

לעשות הפסקה מהרכיבה או לא?