my cold evil world!

פסל אבן

 זעם שקט. חבוי עמוק בפנים. מתחמם. מתלקח לקראת התפרצות.

היא עמדה שקטה כפסל אבן.

שותקת. דוממת. לא אומרת מילה. מביטה לשמיים ועיניה ממוקדות בדבר מה שאף אחד חוץ ממנה  לא רואה.

כול מי שינסה לבוא איתה במגע... טוב...

כול  זעמה יעוט עליהם בהינף יד אחת רמה ומהירה.

הזעם מתחמם בתוכה. מתלהט וגועש. מתערבל ומוכן לפעולה.

דקירה דקרה את ליבה. זה כאב לשנייה.

ראשה היה כבד, שקטה. מחשבות כלואות ורצון לשבור הכול, להרוס ולהשתחרר.

לצרוח. לעשות הכול כדי להשתחרר מהכלא שבנתה לעצמה.

עכשיו רצתה לצרוח  , לקחת סכין ולחרב  גזע עץ עד סופו. להכאיב למשהו חיי שלא יכול להתנגד למעשיה האכזריים.

היא הרגישה את הזעם והכעס שורפים אותה עמוק מבפנים, וידיה התאגרפו.

הרגישה שמשהו השתלט עליה, מכריח אותה לצאת משלוותה ולהתחיל לפעול לשחרור נשמתה הכלואה.

עוד כמה זמן תוכל להישאר בשקט הזה ולהעמיד פנים שהכול בסדר!?

הזמן הולך ואוזל.

ברגע שתצא משלוותה ותצא למסע הרס , כבר לא תישאר יותר פסל אבן.

היא תהיה פסל אבן שהתעורר לחיים ועכשיו היא במסע לשחרור האני הפנימי הכלוא שלה.

הנשימות שלה היו מתונות.

עיניה לא משות מהשמיים. מחפשת שם משהו. חושבת על המהלך הבא.

מישהו התגנב מאחוריה.

התגובה הייתה מיידית- היא העיפה אותו ממנה בתנופת יד אחת חזקה ומהירה כאילו היה זבוב קל גוף.

הזר עף לאחור ואיבד את הכרתו.

אי אפשר לגעת  בה או להתקרב אליה.

היא מסוכנת במצב הזה.

מהלכיה לא צפויים. לא ברורים. לא יודעים.

היא יכולה להרוג אותך בהינף יד והיא יכולה להרוס אותך במשפט מוחץ אחד.

'' אין חופש! בחיים לא יהיה חופש! לא אהיה חופשייה לעולם! החופש הוא בגדר חלום, וגם שם אני לא חופשייה עד הסוף! חופש פירושו איבוד שליטה. אסור לאבד שליטה. אסור! אסור להיות חופשייה! אסור לאבד שליטה! אין חופש! לעולם לא יהיה ולעולם לא אהיה חופשייה!'' שטף המילים המוחץ והקשה הציף את ראשה בסערה אחת סוערת במיוחד.

עיניה השחורות נפערו בעוצמה, והיא פתחה את פיה כדי לצעוק את המשפטים הללו שהטריפו את מוחה וליבה.

שכול העולם ישמע עד כמה היא לא חופשייה. לא באמת. ולא כמו שהיא רוצה. לא כמו שהייתה רוצה.

כול כך רצתה לצאת משליטה. לאבד שליטה על עצמה ועל חייה.

לתת לעצמה חופש אין סופי.

לא אפשרי. אין דבר כזה חופש אין  סופי.

יש חוקים. יש כללים.

היא הייתה כבולה לחוקים  שהכתיבו לה איך להתנהג ואיך לחיות.

עוד כמה תהיה מסוגלת להחזיק את עצמה עד שתיתן לזעם שבתוכה לפרוץ החוצה במלוא כוחו?

הזמן ממשיך לאזול. לא נותר הרבה חול בשעון הזמן ההולך ומתרוקן.

'' חופשייה!'' צרחה לשמיים בכול כוחה '' רוצה להשתחרר ולהיות חופשייה!'' והדמעות לא אחרו לבוא.

ליבה הכאיב לה. פסל אבן היא כבר לא.

משהו  בה השתחרר. עכשיו בכתה. קרסה על רגליה. צרחה וכאבה.

פסלים לא בוכים וצורחים.

נראה שהחבל הדק ניקרע. הכעס השתחרר בצורת זעם שנישמע בצרחה איומה לעבר השמיים.

היא לבד עכשיו. בוכה, ובוכה. ממשיכה לצרוח.

למה זה מגיע לה? היא עשתה רע למישהו?

היא לא צריכה להרגיש כלואה כול כך.

בסך הכול היא צריכה קצת חופש. להשתחרר מפחדים.

להפסיק להיות אדישה כפסל אבן.

דבר אחד בטוח-

עכשיו, ברגע הזה, היא לא הייתה יותר פסל אבן.

היא הייתה אדם משוחרר בעל רגשות  שיכול היה להרגיש ולבטא את עצמו בצורת צרחות ודמעות.

האבן נשברה.

היא נשברה.

מה יקרה איתה עכשיו?  היא לא ידעה.

העולם סביבה  קרס והיא קרסה ביחד איתו.

מאבדת את עצמה. לא מסוגלת יותר להתחבא ולהסתיר את כאב ליבה.

האם להישבר ולבכות גם אלה הם סוג של שחרור מכבלים?

כבלים רגשיים שהיו חסומים כשהייתה פסל  אבן אנושי?

הכול הסתחרר והשתגע.

היכן הסוף? מה קורה?

מה יהיה? לעזאזל הכול.

שיפסיק להיות לה רע כול כך!

בהחלטה אחת נחושה היא חזרה להיות-

פסל אבן.

~~~~~~~~~~~~~~

חומות

הן גבוהות

חזקות

עמידות

יציבות

בלתי ניתנות לשבירה.

לא מספיק טובה כדי לשבור את החומות  כדי להשתחרר מכילאי.

מנסה בכול דרך ובכול נשימה.

החומות לא נשברות.

אני נשארת חסומה וכלואה מאחוריהן בלי יכולת לברוח ולמצוא את דרכי החוצה  אל החופש הנצחי.

מחויבת לחוקי החיים שמכתיבים לי איך להתנהג איך לחיות ומה לעשות.

אין חופש. לא באמת.

לא אדונית לעצמי.

חיה על פי חוקים נוקשים שלא מאפשרים לי לנשום ולהשתחרר כמו שאני רוצה.

חייבת לציית. להתאפק. לשמור את החיה עמוק בפנים שלא תפרוץ החוצה ותהרוס הכול.

תשמיד הכול.

זה רק עניין של זמן עכשיו עד  שהחבל הדק יקרע ואני אצא מדעתי.

אתן לחיה הכלואה שבתוכי פתחון פה והיא תעשה כול העולה על רוחה.

וזה יכלול את ריסוק  החומות לאבק! לאבק ועפר!

תיתן לי הזדמנות לפרוץ באמת ולחיות כפי שאני רוצה.

לנשום ולחיות בקצב שלי.

עכשיו, החומות מציבות לי אתגר-

לשבור כדי לחיות.

להרוס כדי לבנות משהו חדש.

האם אני מסוגלת למצוא את הכוחות הטמונים בתוכי , ולהשתמש בהם כדי לפרוץ את אותן חומות שמונעות ממני להתפתח ולהתקדם?

אני רוצה להאמין שאני מסוגלת.

התקווה לא נראית באופק , וכוחי אוזל.

הדמעות מציפות.

הלב מתרסק. נשבר.

מה הטעם? בשביל מה?

אני אמצע דרך לבנות חומות הגנה חדשות.

לא אשאר חשופה לפגיעות ואכזריות העולם.

או שאלה בעצם חומות  לא אמיתיות? חומות רגשיות של פחד וחוסר ביטחון שמונעים ממני להמשיך הלאה לעבר הלא נודע?

כול כך הרבה בזמן כה קצר.

רוצה להשתחרר ולהמשיך אבל לא יכולה.

מפחדת. לא בוטחת בעצמי מספיק שאני מסוגלת

אני לבד.

מי יעזור לי לקום? רק אני.

אבל אני זה לא מספיק. אני זה לא טוב מספיק.

אני לא טובה מספיק לשבור את מה שחוסם אותי-

החומות.

~~~~~~~~~~~~