''הפחד מוביל לכעס.
כעס מוביל לשנאה.
שנאה מובילה לכוח.
כוח מוביל לניצחון.
הנח לכעסך לזרום דרכך.
כעסך יעשך חזק.
כוח אמיתי יגיע רק דרך,
בחינת גבולות הכעס הפנימי
הנע בתוכך בל מופרע.
זעם המתועל דרך כעס הוא בלתי מנוצח.
הצד האפל של הכוח
מציע כוח מעבר לכל דמיון.
הצד האפל חזק מהמואר
החלשים ראויים לגורלם.''
~~~~~~~~~~~~~
''שלום הוא שקר, ישנה רק תשוקה
דרך התשוקה, אני צובר כוח
דרך כוח, אני צובר עוצמה
דרך עוצמה, אני צובר ניצחון
דרך הניצחון, כבלי מתנפצים.
"הכוח" ישחרר אותי''.
~~~~
תת מנטרה של הסית' אומרת: "אל תתן לכעס לסמא אותך אלא תן לו לאכול את כולך, ורק בזכות השנאה תכניע את אויבך"
ועכשיו הקטע
רגשות בוערים
אני לא יכולה לתת לתשוקה לקצת כוח לשלוט בי.
אני לא יכולה לתת לזעם ולכעס לשלוט בי.
לא. אני אשלוט בהם. עליהם.
אני אשלוט על התשוקה הבוערת לכוח!
אני אשלוט בזעם
הבוער בתוכי!
אשלוט בכעס כלפי עצמי וכלפי העולם!
אני לא אתן לרגשות הבוערים להתפרץ ולהרוס אותי.
אני חזקה הרבה יותר מהם.
אסור לתת לרגשות החזקים האלה לשלוט בי ולגרום להרס עצמי.
להשמיד אותי.
להרוס אותי.
לא! בשום אופן לא!
יש בי תאווה לכוח,
והכעס רק מגביר את השנאה השורפת את כול כולי.
הם נכנסים עמוק בפנים. בתוכי. נשמרים עד לרגע המתאים.
התשוקה להרוס ולהרוג,
השנאה למין האנושי הנתעב,
והכעס הבוער שלא נכבה. מנהל את נשמתי וליבי עד הסוף.
סלחתי לכולם מספיק זמן אבל לא עוד!
לא. הרגשות האלה לא ישלטו בי! לא אתן להם!
אני הרבה יותר חזקה.
ואולי זה שקר?
אולי אין לי שליטה על כעס , זעם ושנאה?
מה באמת התשוקה שלי? מה אני רוצה באמת?
להיות בעלת ביטחון ולהאמין בעצמי שאני מסוגלת להכול.
מאיפה אשיג את הכוח להאמין בעצמי?
איך אצנן את הכעס הבוער? את השנאה השורפת? את הזעם הדוקר
בחזי? את התשוקה המדממת להפסיק הכול ולשלוט במצב המעוות?
רק אגיד ששוב לקחתי את עצמי (פאנטום) וכפי שאתם יודעים צללים אמורים להיות אפלים ורעים,
אבל נראה שכאן, בסיפור הזה הם דווקא ניסו לעזור לי ואני סירבתי לקבל את העזרה שלהם בטענה ש ' אני לא צריכה אותם ואני יכולה להסתדר בעצמי יפה מאוד בלעדיהם'.
וחשבתי גם שצל יבוא לעזרתי אבל זה לא קרה.
בכול מקרה אורך הסיפור- 4 וחצי עמודים.
תהנו :)
צללים באפלה
שדים מתרוצצים בראשי ובליבי במשך כול חיי. מנהלים ומנחים
אותי.
הם מתפעלים אותי ומכניסים אותי למצבים של פחדים וחוסר ביטחון ואמונה בעצמי.
לפעמיים הם הרעים ולפעמיים הם טובים.
כשמגיע מישהו לעזור , הם מתחילים לרחוש בראשי ומזהירים
מפניו.
הראש הוא כמו מנורת
אזהרה שנדלקת בצבע אדום.
אני יודעת שאני צריכה להישאר לבד. כולם כבר עזרו מספיק.
אבל נראה שזה אף פעם לא מספיק , ואנשים חדשים בכול זאת
נכנסים לחיי ומנסים לעזור למרות שאני מנסה לבריח אותם.
הפעם כשאני רצה ביער
אני מתחילה לצרוח '' לא! תעזבו
אותי בשקט! אני לא רוצה יותר לסבול!'' ונראה שקולותיהם רק מתגברים ככול שאני
מעמיקה לתוך היער העמוק והאפל.
הצללים לא עוזבים.
לא מרפים. אני בעיצומה של בריחה מהם והם רודפים אחריי.
הלב דוהר יחד איתי והנשימה שלי מתקצרת.
אם אני יעצור הם ישתלטו עליי ואני אהפוך קרה ואפלה יותר ממה
שאני עכשיו.
אסור לעצור! לא להקשיב להם! הם לא יודעים מה שהם אומרים!
לסמוך רק על עצמי! אסור לתת להם לשלוט בי!
המחשבות מסתחררות בראשי, רצות הנה והנה. דופקות בראשי כמו
פטישים.
הצללים האפלים אחריי. אין לי שום סיכוי לאבד אותם.
הם נצמדים אליי ולא מוכנים להרפות.
' תני לנו לעזור לך. תני לנו לעזור לך. תני לעזור לך' הקול שלהם ממשיך וממשיך עד שייקלט
בראשי וזה רק מגביר את הפחד שבי שגואה והופך לחרדה ואז לתחושת בחילה.
אני חייבת לעצור. ראשי כואב, והכול מתחיל להסתחרר לי. נעשה
לי קר וחם בו זמנית.
אני מוצאת גזע עץ עבה , מניחה עליו את כף ידיי, ועוצרת כדי להסדיר את
נשימתי.
הצללים מנצלים את
העצירה הפתאומית שלי ומקיפים אותי '' לכו ממני'' אני אומרת במאמץ, מנסה לנשום
ומסתכלת סביבי בפחד מעושה.
' לא נלך. לא נעזוב אותך. את הבית שלנו ילדה. בלעדייך אנחנו
מתים' הם לחשו בקול קר ומת שגרם לי לנשום במהירות.
אני הבית שלהם? '' אבל...'' התקשיתי לדבר '' אבל אתם כבר
מתים! אתם צללים שבאו מהאפלה. נשמות מתות של אנשים שקיפחו את חייהם. אתם בכלל לא
מכירים אותי! תעזבו אותי בשקט!'' קולי
התגבר והפך לצעקה וכשהרגשתי שהנשימה שלי מתייצבת התחלתי שוב לרוץ ולברוח מהם הכי מהר שרק יכולתי.
למה צל לא כאן? הוא אחד מהם אבל הוא חבר שלי. הוא יודע
בדיוק מי ומה אני. הוא מכיר אותי. למה הוא לא בא לעזור לי? ודווקא כשאני צריכה את
העזרה שלו...
המשכתי לרוץ, תוהה היכן צל עשוי להיות.
הצללים ממשיכים לרדוף אחריי, ודמעות של ייאוש ובהלה מתחילות
להציף את עיניי. מה לעזאזל הם רוצים ממני? למה הם רודפים אחריי? מה עשיתי להם?
' אנחנו לא נפגע בך ילדה. הפעם פנינו לשלום. אנחנו רוצים
לעזור אם רק תתני לנו הזדמנות' הקול שלהם צמרר והפחיד אותי יותר מה שגרם
לריצתי להפוך לריצת מרתון ביום תחרות.
איך אני אמורה להאמין לצללים שהם נשמות של אנשים שאני בכלל לא מכירה? הצללים הם אפלים. רעים.
מרושעים. למה שאני אתן להם הזדמנות לעזור
לי? הם לא חברים שלי כמו צל. הם רודפים אחריי. עד מתי אבל?
חוץ מזה שאני לא צריכה את העזרה שלהם. הם לא מכירים אותי היטב
כמו צל. הם לא מכירים את החולשות או
היתרונות שלי.
אני יכלה להסתדר בעצמי '' לכו צללים ארורים! הסתלקו! אני לא
צריכה את העזרה שלכם , ואין שום סיכוי שאני אתן לך הזדמנות לעזור לי!'' ירקתי
בקרירות ובכעס בזמן שאני רצה. מופתעת שאני
מצליחה לדבר בזמן ריצה '' לכו תעזרו למישהו אחר!'' והמשכתי לרוץ.
מתיי לעזאזל ייפסק המרוץ המטורף הזה? יש לזה סוף בכלל?
אני מתחילה להתעייף. הראש שלי נעשה כבד ומסוחרר. והנשימה שוב מתקצרת.
אני לא בכושר. מלמלתי לעצמי בשקט ובעייפות.
הבטתי לשמיים. היו בהם המון כוכבים וירח אחד מלא שהשקיף אור בוהק וזוהר על כול היער האפל
שבו לא הפסקתי לרוץ.
וזה הצית בי משהו שכבר זכרתי. צללים כמו ערפדים לא סובלים
אור. זה מכאיב להם ופוגע בהם.
אז אם אני יעמוד
מתחת לאלומת אור הירח הם לא יעזו להתקרב אליי. זאת בטח העצה שצל היה נותן לי
אם הוא היה כאן.
צל בעמו הוא צל ובעולם שלו אין אור ואין ירח ואין שמש.
צללים מטבעם להתחבא ולחיות באפלה מוחלטת. כך שכול טיפת אור הכי קטנה תהרוג אותם.
בדיוק כמו אור השמש השורף את הערפדים.
אך האם אני צריכה לסיים את הטירוף הזה עכשיו ולעמוד מתחת
לירח המלא כדי להרחיק אותם ממני או להמשיך
לתת להם לרדוף אחריי ולראות אם אצליח להבריח אותם בלי עזרתו של אור הירח המלא?
לא ידעתי ולא הצלחתי לחשוב בצורה בהירה וברורה.
מצד אחד אני לא רוצה להפוך קרה ואפלה יותר ממה שאני עכשיו,
ומצד שני , אני לא רוצה שהם ימשיכו לרדוף אחריי עד סוף החיים.
מה עליי לעשות?
'' אל תסלקי אותנו ילדה. אנחנו חברים שלך. אל תסלקי אותנו.
תני לנו לעזור לך'''. אוקי. דיי! מספיק! הקול שלהם נישמע מרוחק
ואולי קרוב מספיק בכדי לגרום לי לסיים את הסיוט הזה! אני לא יכולה לשמוע אותם
יותר! עוד משפט כזה והראש שלי יתפוצץ למיליוני חתיכות.
'' מספיק! אני הולכת לסלק אותכם ולהפסיק את המרדף המטורף
הזה בזה הרגע! הבנתם!? אתם גמורים!'' איימתי עליהם בקול חזק וברור.
הצללים האלה הם כמו
אלפי קולות בתוך ראשי שמדברים ללא הפסקה
ואני לא יודעת אם להתנגד או לאפשר להם
לעזור לי.
אני מחליטה שלא לאפשר להם. הם לא קולות עזרה טובים.
יש לי את צל. החבר הכי טוב שלי שאיתו אני יוצאת להרפתקאות ואיתו אני מדברת על מה שמציק ומפריע לי.
אני לא צריכה שקבוצה של צללים אפלים שאני לא מכירה ירדפו
אחריי וינסו לעזור לי.
הם רק יזיקו לי
ויחמירו את המצב. אני לא צריכה את זה.
אני לא יודעת מה נראה להם
שהם חושבים שהם עושים, אבל מה שזה לא יהיה זה הולך להיגמר עכשיו! ברגע זה
ממש.
כוון שאי אפשר להכות
באגרופים צללים משום שהם כמו רוחות רפאים , הדרך היחידה להיפטר מהם היא פשוט ללכת למקום עם הרבה אור. במקרה שלי לעמוד מתחת לירח המלא. אם
אעמוד שם מספיק זמן הם יברחו על נפשם ולא
יעזו להתקרב אליי. הם מפחדים מהאור כמו שהערפדים מפחדים מאור השמש.
התחלתי לרוץ לכוון הירח המלא שהוביל אותי לקצה של צוק.
נעמדתי על הצוק, ושם הרוח הייתה חזקה ומצליפה מה שגרם לשערי
השחור אדום להתנופף באכזריות על פניי,
לצידי, וכלפי מעלה.
נעצתי בהם עיניים קרות ונחושות '' המרדף הזה נפסק עכשיו!
אתם לא תטרידו אותי יותר בשטויות שלכם!'' קולי רעם בקול לעברם, והם ריחפו מולי,
שותקים. המומים מכדי לדבר. הם היו כקבוצה ונראה שהם היו רחוקים ממני. פחדו לעשות
צעד ולהתקרב אליי.
'' מה קרה?'' התגריתי בהם בחיוך אפל וקר '' מפחדים מהאור?
טוב מאוד! זה ילמד אותכם לא להתעסק איתי!'' המשכתי לעמוד שם עד שהם יבינו שהם לא
יכולים לגעת בי ולשחק בראש ובלב שלי.
הם החלו להתרחק
יותר כשהם ממלמלים בריחוק ' אנחנו עוד נחזור ילדה. זה לא הסוף. את תיראי''.
גיחכתי. בסדר. וכשהם
יחזרו אני אהיה מוכנה יותר ממה שהייתי עכשיו. יודעים למה? כי אני לא אהיה
לבד. צל יהיה איתי.
אני מניחה שהפעם הוא לא בא כי רצה שאני אנסה להתמודד איתם
לבד. ללא עזרתו.
לא יודעת למה אבל לרגע הרגשתי תחושת נטישה. בגידה אולי. מה
שגרם לבטני להשמיע קולות וחום התפשט בכול גופי וצינן את הקור על הצוק שעליו עמדתי.
ואולי הוא היה עסוק
עם צללים אפלים בעולם שלו? אני לא רוצה להאשים סתם. צל הוא חבר טוב ובטח
שתהיה לו סיבה מספיק טובה אם אני אשאל אותו למה הוא לא בא לעזור לי נגד הצללים
האפלים שרדפו אחריי.
אני יותר צריכה להתגאות בעצמי כי למרות שפחדתי ולמרות
שברחתי , כן הצלחתי להתמודד איתם לבדי.
בלי עזרתו של צל.
מצאתי פתרון יצירתי
כדי להרחיק אותם ממני. מזל שהלילה היה ירח מלא. זה הציל אותי בשנייה האחרונה כי לא
היה עליי שום אמצעי אחר. אפילו לא פנס או נייד. שום דבר.
ובמקרים כאלה טוב שיש ירח מלא בסוף כול חודש.
אני לא יודעת מה היה קורה אם לא היה ירח מלא.
סביר להניח שהייתי צורחת וקוראת לעזרתו של צל והוא היה בא
לעזור לי.
מעניין איך הוא היה נלחם נגדם ומה הוא היה עושה כדי להבריח
אותם ממני?
זה לא הזמן לחשוב.
זה הזמן לטפוח לעצמי על השכם ולהתגאות שגם
ללא עזרתו הצלחתי להבריח אותם.
לפחות עכשיו יהיה לי קצת שקט בראש . שקט בלב.
המרדף הסתיים. אני יכולה לעצור ולנוח קצת. לעצום עיניים,
להירגע ולישון קצת ביער שלי.
כשהצללים לא כאן כדי להפריע את מנוחתי, היער הזה יחסית שקט
ונעים לשהות בו.
יש בו קרירות אפלה שאני אוהבת. ואני לא מפחדת מכול היצורים
החיים בו.
אני חלק מהם. יצורה פריקית בעצמי שלא מוצאת את מקומה בעולם. בדיוק כמוהם.
ואולי אני לא צריכה למצוא מקום. אולי כבר מצאתי את מקומי.
הוא כאן. ביער הזה. תמיד היה.
המקום שלי.
המקום שלי שבו אני מוגנת כשאף אחד לא רודף אחריי. המקום
שאני תמיד אוכל לברוח אליו כשרע לי בלב ובנשמה.
המקום הקר והשקט שבו אף אחד לא מנסה לעזור ולשגע אותי
ולהניע אותי ממחשבותיי ההרסניות והמעוותות.
כאן אני יכולה להיות אני במלוא מובן המילה ואף אחד לא יכול
לעשות דבר או לשנות אותי.
כאן אני מי שאני
באמת-פאנטום הלילה.
עיניי היו עצומות
ושקעתי אל תוך אפלת ליבי. שם
הכול יכול לקרות ואין מגבלות או גבולות
לכוח שלי. שם אני בשליטה מלאה.
הנחתי לעצמי, רק לילה אחד לפחות, להיסחף לאפלה ולהיות בשליטה לשם שינוי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
haunted princess
