קטע שכתבתי לפני שנה ואני חושבת שתמיד יהיה רלוונטי בכול שנה.
ואצלי זה לא חג האהבה , אלה חג השנאה!
וולנטין די
חג האהבה, היום שהכי שנוא עליי בשנה, הגיע.
אנשים מתהלכים סביבי, מחובקים, שלובי זרועות עם חיוכים
מטופשים על הפנים.
במקום לשמוח בשבילם , אני רוצה שיסבלו. שיכאב להם. לשמוע את צרחות הייסורים והסבל בוקעים מגרונם
הצנום.
אני רוצה שהם ייפרדו. יהיו עצובים. מכונסים בתוך עצמם.
טובעים בים של עצב וכאב.
אך זה לא קורה.
במקום לחייך ולשמוח, אני כועסת ומזעיפה פנים בגועל מהם
ומייחלת שהיום המיוחד הזה ייהרס להם.
כול המתיקות, הדביקות, החיוכים, השמחה, האושר, האהבה ,
גורמים לבטני להתהפך כמו מערבל בטון
שמסתובב ללא הפסקה.
הראש שלי מסתובב, ידיי מזיעות ,מתאגרפות חזק עד כך
שאצבעותיי מלבינות, חופרות עמוק בתוך בשר כף ידי.
מבטי הופך אפל וקר.
אני רק רוצה להיעלם ולא לראות את כול האנשים השמחים והמאושרים סביבי עם החיוכים
הארורים שלהם.
אני נשארת לבד. כרגיל. כמו תמיד.
לעולם לא אזכה לטעום וליהנות ביום הזה כשם כולם.
זה לא הגורל שלי ליהנות.
זה אף פעם לא יהיה
הזמן שלי ליהנות.
ואני כנראה לא אזכה בחיים לגלות עד כמה זה בעצם כייף ליהנות ולהיות מאושרת, כמו
כולם ביום הזה.
חג האהבה שבשבילי טבול בים של עצב וכאב.
עצב על כך שאני לבד
ותמיד אהיה, וכאב על כך שכולם מאושרים וזה
מכאיב ללב הקטן העצוב והקר שלי כמו חץ מורעל.
כול חיוך הוא חץ מורעל שפוגע בי וגורם לי לרצות למות.
כול הקור מסביב בלי אף טיפה של חמימות.
חום האהבה מסביב הופך קר ומנוכר כשאני עוברת לידם.
החום שמקרינה האהבה שלהם גורם לי סבל רב.
אני פשוט עוצמת עיניים ומקווה שהיום הזה יעבור כמה שיותר
מהר.
מתי אזכה ליהנות מהיום הזה? מתי יבוא המישהו הזה , האחד,
שיגרום לי לצאת ולבלות בחג האהבה? מתי זה יקרה כבר?
מתי העצב יגמר? מתי אפסיק להיות מרירה כול כך בזמן שכולם
סביבי נהנים?
הדמעות רוצות לבוא אבל זה יהיה טיפשי לבכות על שמחה של אחרים.
הכעס מחפר על הדמעות.
שונאת, ותמיד אשנא את חג האהבה הארור!!!!
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
haunted princess
