"שיר ללא שם" / יהודית רביץ. שיר שעושה בי צמרמורת.

"רבותי, חבריי הקברניט, הוד מלכותך,

יושב אני היום אל מוך מסך המחשב האישי שלי, כאשר שמחה ובלבול מציפים את ליבי.

לפני כ- 7 חודשים, ב1 לאוגוסט 2010, מצאתי את עצמי בשעה 0500 בבוקר בשדה התעופה בן גוריון, בהכנות אחרונות לקראת הפלישה הגדולה בהיסטוריה האנושית, או לפחות בחיי שלי.

מאז שנחתי פה, הכרתי אנשים, תרגלתי את האנגלית, וראיתי קצת מאירופה הפסטורלית. איבדתי סבתא, ראיתי עצמאות מהי- ונחתי בשלווה. אגרתי כוחות נפשיים, דפקתי לעצמי את הברך, ובמוחי רצו מחשבות אין ספור, כשמעט מהן החלטתי להעלות על כתב, בכדי שהעורף בבית ידע איך נציגו מנהל את הפלישה לשחרור אירופה מהכיבוש הנאצי, ואיך צ'רצ'יל משנה עצמו לאדם אחר. בתקווה, לאדם טוב יותר.

ובכן, בימים האחרונים, כפי שניראה- הפלישה עומדת להסתיים מוקדם ממה שציפיתי. אולי אפילו נצליח להחזיר את הבחורים (והבחורות..?) הביתה לפני חג המולד?

החודש הבא הוא קריטי בעיניי. הוא יקבע אם המערכה תגמר עוד בחודש מאי הקרוב, או אם הקרבות יגבו את חייהם של גיבורי עמינו עד נובמבר הרחוק.

וודאי אתם שואלים את עצמכם, תוהים אודות יכולותיו של האדם השמן והזקן שמבלבל לכם את תאי השכל בשטויות, לכאורה, ובכן- הרשו לי להסביר.

עוד מהרגע בו המצלמה היקרה שלי טבעה בבית אנה פראנק באמסטרדם, וכמובן גם שלאחר שאיבדתי את הMP3  שליווה אותי כל כך הרבה זמן במן עוד טעות מטופשת, עוד טעות שעלתה בחיי "אדם"- החלה להתגבר בראשי התהייה מה לעזאזל אני עושה פה. אלוהים נותן אגוזים לכאלה שאין להם שיניים, אמרו חכמים- ואני יכול לומר בביטחון מלא, ש"פלישתי לאירופה" היא מקרה קלאסי שכזה. התקופה האחרונה הייתה רוויה בכל כך הרבה חוסר מזל, דבר שלמען האמת לא אופייני לחיי, על אף הטעיות שכבר הספקתי לעשות, ואף לבכות עליהן. זה כמו לשחק במונופול, ולראות כיצד אתה נופל בכל פעם על כרטיסי "תיבת המזל" או ה"הפתעה", לקבל את הקנסות הכבדים, בעוד היריב שלך צוחק בקול כשהוא דורך בכל תור על משבצת קניין אחרת, וקונה אותה במיטב כספו, כשהוא גורם בכל פעם כזאת ללב שלך להחסיר פעימה או שתיים. ואתה מגלגל את הקוביות ביודעין שאתה הולך ליפול, וזה אכן קורה. אומרים שהמזל הוא רנדומאלי, אז למה לפעמים הוא נעלם לגמרי? כאילו הודבקה לך ה"נקודה השחורה" שממנה הפיראטים כל כך פחדו- המחשבה שכל דבר שתעשה יעלה בעשן- היא גורמת...היא גורמת לי לרצות לשבור משהו! תיזהרו בתגובות...

ביום חמישי שעבר, אחרי אימון הקרב מגע המפרך, עמדתי ודיברתי מתחת לכיפת השמיים שמחשיכה פה בהולנד רק בסביבות עשר בלילה בימי הקיץ, עם זוג אחים בריטים ושוחחנו בכיף ובצחוק על הא ועל דא. עוד אני תופס את עצמי, ומתנתק שנייה בכדי לחשוב שאני באמת בהולנד, וכרגע מנהל שיחה עם אירופאים (בערך בני גילי) באנגלית- אני מרגיש כיצד משהו פוגע לי בקצה האף. אני מסתכל אל על, ורואה להקת ציפורים עפה מעליי.

"משהו פגע לי באף!" אני מלמל אל האוויר הצח.

ג'ורג' ווויליאם מסתכלים גם הם למעלה, ואז עליי, ופורצים בצחוק. אני איתם. אני שולח במהירות את ידי בחרדה שמא אמצע לשלשת טרייה על האף. האף היה רטוב במקצת, אבל עברתי דברים גרועים מכך.

"מה הסיכוי?!" תהיתי בקול רם. "אולי אני צריך למלא לוטו?"

כשחזרתי הביתה, כדרכי התיישבתי לי בכסא מול המחשב, ובדקתי את הפייסבוק, הבלוג, ווינט והאימייל. ממש במצב טייס אוטומטי. עוד אני מדפדף במבט ריק בין הדפים השונים, אני נתקל במשהו שמקפיץ את ליבי טיפה ממקומו. אלבום תמונות של תמר שבח משירותה בצה"ל.

את תמר פגשתי בכיתה ח', בקורס למחוננים במתמטיקה של אוניברסיטת בר-אילן, אך באותם הימים לא ייחסתי לה חשיבות כלשהי. עם זאת, בכיתה ט' התחלתי לראות אותה בצורה קצת שונה. לפתע התחלתי לראות אותה ביותר ויותר מקומות, ובסתר ליבי- חיכיתי רק לרגעים האלה. "מחוץ לכחול" התחלתי לשווע לשיחות איתה, לכל רגע ורגע בהן. והיינו מדברים, ומדברים המון. באותה השנה למדו יחד אנגלית, כשחצי מהזמן בשיעורים הייתי פשוט מביט בשערה החום כשישבה מלפניי בכיתה, ומחייך למראה פניה היפים בדמיוני. כל כך יפה, ולמרות ששמעתי אחרים אומרים שהם לא רואים בה דבר מלבד שכל, בעיקר העירו לאפה המחודד- בעיניי היא הייתה הנערה היפה ביותר שראיתי בחיי. למען האמת, היא עדיין כזאת. במשך כל התיכון, וגם לאורך התקופות שבהן לא דיברנו, כהקשר בינינו התפורר עד כדי אבק ברוח, וגם בתקופה בה הולכתי שולל את האקסית "בלאדי מרי"- שמרתי תמיד מקום, גדול מאד יש לציין, לתמר אצלי אי שם בין תאי הלב. ב"מסע הישראלי" בכיתה י"א אפילו היינו יחד בקבוצה- אני עדיין תוהה למה אפילו לא חשבתי לעשות צעד. אולי בגלל שהייתי בהתחלתו של קשר אחר? לעזאזל איתך, מרפי.

אפילו הזמנתי אותה לנשף הסיום- ממש אזרתי את האומץ ואת התמיכה של חבריי שאמרו ש"אין סיכוי בעולם שהיא מסרבת לך..!". כמובן שלמרפי, וגם לתמר- היו תכניות אחרות... 

נכון להיום, לא פגשתי את תמר ולא ראיתי את זיו פניה היפות כבר יותר מ7 חודשים. אבל שיחותיי המעטות עמה, וגם עשרות התמונות שלה כחיילת יפהפייה בחייל המודיעין- הצליחו לעורר בי התרגשות שנרדמה ממזמן. היא מאד השתנתה בשנה האחרונה, והיום- אני אפילו נהנה לדבר איתה. הרבה יותר פתוחה בראשה, כך שהיא מסוגלת להבין ביתר קלות את ההומור "הבריא" של אדם שמן, זקן וחריף שכמוני. אולי ההשערה שהיא תישאר בתולה בת 40, כמו שהעלה לא פעם בן דודי יותם- לא תתגשם בסופו של דבר...!

העובדה שהתרגשות אדירה גאתה בי מיופייה של תמר, גרמה לי לחוש בצורה הקיצונית ביותר עד כה- עד כמה אני רוצה לחזור כבר הביתה. לישראל.

כמו שאמרתי מקודם- אלוהים נתן לי אגוזים, ולי אין שיניים. נפלה בחלקי ההזמדנות לראות עולם על חשבון ההורים, ועוד למשך שנה, ללא מחויבות כלל- ואני מוצא את עצמי משתקע בוואסנר ההולנדית, כפרטנר אהוד בחוג לקרב מגע, כמנקה העושה 800 שקל בחודש, וכאדם ששיא היום שלו הוא אימון בן 27 דקות. יאמרו רבים שבזבזתי את הזמן שלי כאן לחינם, ואני מסכים. אבל לא מאותן סיבות שהן יטיחו בי. אני חושב שבזבזתי את הזמן שלי, כשהחלטתי לעבור עם המשפחה להולנד למשך שנה. כאדם, אני לא אוהב לצאת לטייל לבד, ולא משנה כמה יגידו לי ש"תפגוש אנשים בדרך, ותטייל איתם. תאמין לי, זאת חוויה!"- אני לא שש לארוז תרמיל ומקל, ולצאת לטייל. אני דיי בודד פה, ואני לא מתפתח פה. אני לא לומד דבר, לא פסיכולוגיה, לא מנהל עסקים, לא הולנדית ולא גיטרה. שום דבר מהתכניות הקטנות שלי לא יצאו לפועל. וכמו שאמרו חכמים רבים לפני: "ההכנה לקרב חשובה מאין כמוה, אך ברגע האמת- הכול הולך לעזאזל!".

לא טוב לי. לא נוחה לי המסגרת. כן, נחתי, נהניתי, חייכתי וראיתי קצת מאירופה- אבל לא טוב לי פה. אני רוצה לחזור לארץ, ולהתגייס. אני נכון יותר מתמיד לעלות על המדים, ולנסות וגדוד הסיירות של גולני, על אף הברך הימנית שלי שלא נותנת לי מנוח. אני יודע ששום דבר לא מושלם, אבל למה החיים צוחקים לי בפנים? קשה לי לצחוק אליהם בחזרה. לא פעם לאחרונה התגנבה לליבי המחשבה שחיי הפכו לגרסה מודרנית של " סיפור איוב", על אף שאני בכלל לא מאמין בסיפורי התנ"ך, או שצרותיי מגיעות בכלל לקרסולי צרותיו שלו.

החיים פה לא טובים לי, וחיי פשוט מתפוררים מכל כיוון- גם אם צרותיי "קטנות" ולא מעידות, כרגע לפחות- על סכנת חיים.

אי לכך, ובהתאם לזאת, החלטתי לחזור הביתה מוקדם מהצפוי. אני לא אתן לפלישה הזאת להימרח עוד חצי שנה שלמה. אני חוזר הביתה לפני חג המולד!

אבל כל דבר בעיתו. כרגע, אנחנו מתכוננים לליל הסדר הראשון בגולה. השנה אנחנו הולכים לקרוא רק חלקים נבחרים מההגדה, ועוד באנגלית- ולו רק בגלל שאם אנחנו לא מבינים את הכתוב בהגדה, למה שהאורחים האמריקאים והאירופאים שהזמנו יבינו? אולי ניתן לאחד מהם לקרוא  את חמש הכושיות? :P
אבי הזמין את מפקד חיל האוויר ההולנדי, ויש לי תחושה שבמהלך הערב מחר הוא לא ינסה רק לשכר אותו קלות ביין מהרי הכרמל, אלא גם לשכנע אותו לקנות מוצרים כחולים-לבנים. מזל שלא דורשים מאיתנו את גינוני הנימוסים שהמשפחה למדה לקראת ההגעה לכאן. אילו כן- איזה בושות הייתי עושה! ואני עוד "סר" בריטי! :)

בכלל, האביב עוטף את הולנד, וחוץ מהיערות שחזרו לפרוח ושדות הפרחים האדירים בקוקנהוף  - החל גשם קליל לעטוף אותנו. ריח הגשם כל כך מזכיר לי את הארץ, כשהייתי פותח את החלון בבוקר אחרי ליל רעמים וברקים של ליל חורף קר. נושם מלוא ריאותיי. אותו ריח מרענן שהרחתי עוד בימיה הראשונים של "פלישתי לאירופה". אותה התרגשות אדירה לראות את כל אותם מקומות המסתתרים מאחורי יערות אדירים ואגמי ברבורים. היום הייתה שמש חזקה וחמה עד כדי כך שממש הסתנוורתי- דבר שלא נראה ולא נשמע פה כבר חודשים, בצפון אירופה.
אז איך יודעים שבא אביב?

הבית הומה אדם מבני משפחה שבאו להתארח, ואנחנו מסדרים, אופים ומבשלים. מעניין ששום דבר לא מצליח לאבי, הבשלן. המטבוחה יצאה חריפה מדיי, ועוגת הגבינה התפוצצה. איך נמכור ככה מטוסים להולנדים?

אגב, אחרי ניסיונות רבים ומחשבה- החלטתי לשיר את "פרח" של יהודה פוליקר בטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. היה לי קצת קשה להיפתח מול מיקה, אשתו של הנספח המשטרתי לאזור הזה באירופה- אישה חביבה ביותר בת 37 מפתח תיקווה, שעל אף שהיא לא נראית טוב- יש לה את הילדים החמודים ביותר שראיתי. אני יודע שעל הבמה, אחרי המשפטים הראשונים של השיר, אוכל להתמסר למילים ולשיר אותם מכל הלב. אם תבקשו יפה, וגם אם לא- אעלה לפה, ברגע שהבית יתרוקן קצת מאנשים- הקלטה שלי. צעד גדול לצ'רצ'יל, ראש הממשלה הביישן.

בכלל, לאחרונה נתקלתי במחסום שהוא לאו דווקא מנטלי, אלא יותר פיזי! : עוד אני שר, אני לפתע מרגיש כיצד שרירי הלסת שלי מתנוונים ונרגעים, ומפסיקים לזוז. הלשון קופצת החוצה אוטומטית, ואני לא מסוגל להמשיך לשיר. לחץ? כבר עברתי דברים מוזרים בחיים שלי בגלל סיבות כאלו ואחרות. בעבר הייתי נושך את עצמי בחלל הפה, עד שממש יצרתי לעצמי חור ענק בלחי הפנימית!

כמו כן, ל29 לאפריל, נקבע מבצע חשוב ביותר בפלישתי. אני יוצא ל"מצעד החיים" בפולין, לאחר שפספסתי את "המסע לפולין" בכיתה י"ב עם בית הספר. בכסף הזה השתמשתי לצאת לקורס מדריכי קרב מגע בווינגייט- היה קשה, אבל היה שווה חופש גדול שלם.

אין לי מושג מה ה"טיול" הזה כולל, ואוכל לשתף אתכם איך כל התכנונים ישתבשו, רק אחרי שאחזור מהחוויה הקשה הזאת, על אף שתהיה כולה בהולנדית. ואני הרי דובר את השפה בצורה שוטפת....

אז כן, לפנינו יש עוד דרך כברת דרך- אך הפלישה לאירופה, ואני בראשה- תסתיים, ואני מקווה שבטעם טוב.

על החתום,

באיחולי חג שמח לכל הקוראים שלי, ובמיוחד לכם Wendy ומית'רנגיל,

סר וינסטון צ'רצ'יל, שלא יכול להבטיח אלא דם, עמל, דמעות ויזע!"

נ.ב.- מישהו יודע למה בריטניה שייכת לאיחוד האירופי? הרי היא לא עומדת בהגדרה של הארגון. אחי הקטן, מגלה ארצות יהיה- לא מפסיק להתווכח איתי, וגוגל לא עומד לצידי.
אה כן, מישהו יודע להפנות אותי לקטע קריאה לילד בן 11 לטקס יום הזכרון לחללי צה"ל? חיפשתי בנרות, ולא הצלחתי למצוא אלא רק להיכוות מהשוועה הרותחת...