לבגרות בספרות, לפני כשנתיים- למדנו חלק מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק. באותה העת, אני פשוט שכבתי על גבי מיטתי, מביט לתקרה, והחדר שקט, אבל גופי מתפוצץ מזעם. אל תאשימו אותי, זהו "הרבע המרוקאי הרדום" שבי.

בכל מקרה, לא ידעתי היכן לקבור את עצמי, שכן היה עליי ללמוד כמו תוכי אודות השיר, בו מתאר המשורר הדגול כיצד נעלמו לו המילים. הוא לא מצליח לכתוב. הוא כתב מזה שיר, שהוא אגב באמת יצירת אומנות, התאכזב עד עמקי נשמתו, וגרם לעשרות אלפי תלמידים לאורך השנים לקלל את אימו המסכנה ללא רחם.

הרעיון הוא, שאני מוצא את עצמי באותו המצב. אחרי שקראתי בבלוגים של "שוטה הנבואה" ו"ילדת הגבעות"- לפתע איבדתי את כל הביטחון העצמי שלי.
אני מודה, עד כה דיי פנטזתי על האפשרות שיבוא היום ואוציא לאור ספר משלי. אני הרי מאד נהנה לכתוב, וכמו כל בני האדם- מאד נהנה לקבל פידבקים חיובים, ומקלל בסתר ליבי את אלו שלא חושבים כמוני. ובכל זאת, אחרי שאני קורא כתיבה מרשימה כל כך אצל אחרים, אני חוזר ותוהה על קנקנו של ספל התה הבריטי שלי, ועל יכולת הכתיבה שלי. האם אני מספיק טוב?

זאת לא פעם ראשונה שאני מטיל ספק ביכולותיי. לא פעם אמרתי לעצמי בקול: "צ'רצ', אתה פשוט לא שווה כלום". עליי לציין שמיד לאחר מכן החטפתי לעצמי "היפותטית" שתי סטירות לחי מצלצלות, והבנתי שאני מזבל את השכל (גם לעצמי, וכמו כרגע- גם לכם). אני מוצא את עצמי לא פעם ללא בטחון עצמי- ואפשר להאשים אותי? רק לאחרונה יצאתי סוף סוף לעולם הגדול, ויש לי עוד כל כך הרבה מה ללמוד ולהבין.
לא פעם קיבלתי מחמאות על היכולות שלי, בין אם זה כשהפכו אותי ל"זמר השכבה" בבית הספר רק מאיזה סולו של בית במופע הסיום, ובין אם שהפכו אותי לגאון הדור, דבר שאני כל כך רחוק ממנו, לדעתי, במהלך השיעורים עם כיתת האם שלי. אפילו כאן, בבלוג- אני זוכה מדיי פעם לטפיחה רצינית על השכם, ולמען האמת- אני נתלה בה, כאילו הייתה האבן המבצבצת מהצוק, לאחר שמעדתי ונפלתי כי רציתי לראות את הזריחה במכתש רמון...והמבין יבין.

מי שיצא לו לקרוא כמה פוסטים לאחור, יכול לראות בבירור כמה ראש הממשלה הדגול, חסר בטחון עצמי- למרות שלרוב, אין לו שום סיבה לכך. אז מה אני בדיוק מחפש? איך אוכל סוף סוף להבין מה אני שווה?

למה אני מתערער בכל פעם שאני פגוש באדם אחר שכותב טוב לא פחות ממני, ולעיתים אף יותר- ולמה אני מאבד את הצפון כשדברים יוצאים קצת משליטה, כראוי לכל דבר בחיינו, לדוגמת ה"דייט הראשון בפריז". למה אני מחפש כל הזמן להוכיח שאני הטוב ביותר?

לא פעם אני מוצא את עצמי מתעסק בשאלה הזאת, ולרוב אני דווקא משלים יופי עם העובדה שיש חכמים ממני, ויש מוצלחים ממני, יש יפים ממני, ויש כאלו ששפר עליהם מזלם, הרבה יותר מששפר מזלי עליי. ובכל זאת, גם לא מעטות הפעמים שסתם כך, אני מרגיש כמו מלך העולם ממש, ואני מוצא את עצמי מזלזל באחרים. קחו לדוגמה את הטיול שלי ל"עיר האורות", לפריז- בשיטוטים שלי בין האתרים, יצא לי להיתקל במאות זוגות, ההולכים מחויכים, זה לצד זו, ונהנים להם ברגע שהוא כולו שלהם. רובם, לפחות לדעתי, לא היו מרשימים במיוחד, ולאורך כל הטיול חלף בראשי משפט אחד: "אם הם יכולים, בטח ובטח שאני יכול". נכון, לא צנוע או יפה להודות שזלזלתי ב"צרפתים" (אני בריטי, בסופו של דבר. טוב, גרמני- אבל זה לא משנה..!), אבל זה בלתי נמנע כחלק מהאישיות התחרותית שלי. הנקודה היא- שהרגשתי באותם הרגעים, אולי בזכות המוזיקה הטובה שבאוזניי (מה שמנגינה טובה יכולה לחלל בנפשו של אדם...), שאני יכול להשיג כל בחורה שבעולם. הביטחון העצמי שלי קפץ לשחקים, ואפילו גבה מגובהו של מגדל האייפל המפורסם, אז למה בנוכחות אדם שהוא לא אני עצמי- הוא החליט לקפוץ באנג'י? והרי זה אידיוטי, בהתחשב בצורה שהאייפל בנוי. יש כאלה אנשים מטומטמים בעולם...

 לא פעם הצלחתי להרגיע את עצמי בנוגע ליחסים החדשים והשברירים עם מיה, והוכחתי את עצמי בחיוך בטענה שהכל יהיה בסדר, אך לא מעטות הפעמים שליבי התכווץ בכאב עמום כשגאתה בראשי המחשבה שאני כשלון אחד גדול.

אבל זהו אחד מהדברים שאני הכי אוהב בחיי- המלחמה בעצמי. זה אמנם מתיש, מעצבן, ולעיתים גם מדכא ביותר- אבל כשאני לבסוף מצליח לעשות התקדמות כלשהי, מבין איזו תובנה חשובה מכל, או רואה כיצד אני משתנה אט אט בדרך ההתנהלות שלי, או אפילו בצורת המחשבה- אלו רגעים בשבילם שווה לחיות. אלו רגעים שבהם אני מודה לאוויר שהחיים לא מושלמים.

כי הרי, אילו היו מושלמים- אותם רגעי אופוריה לא היו שווים לאורגזמה, הלא כן?

אז כך היום, נדמה היה שישראל פלשה להולנד- 33 מעלות צלזיוס לא הולכות ברגל, וכך גם המקומיים, למען האמת (הכול באופניים!)- החום היה פשוט בלתי נסבל, אבל הרי זה עדיף מקיץ אפור וקודר, עם גשם של כלבים חתולים. עוד אתמול, כשיצאתי לריצה קצרה ביער ("מה, אנחנו כיפה אדומה?!"- אני לא יכול להפסיק לחשוב על המשפט הזה מחתונת הדמים של הגשש-החיוור בכל פעם שאני חושב על המשפט הזה, ועל העובדה שאבי פחד פחד-מוות כשיצאתי לטייל בניחותא עם איזה ידיד הומו שעבד בעבר בשגרירות הישראלית), הבנתי דבר אחד: הדייט שלי עם מיה לא היה צריך להיות בפריז הצרפתית, אלא בוואסנר ההולנדית. זאת פעם שנייה בסך הכול שאני יוצא לרוץ ללא כאב חד בברך מאז תחילת הפיזיותרפיה שלי, ולא יכולתי לבחור מקום אחר שיעלה לי כזה חיוך על פניי, עוד הגוף החלוד שלי מנסה להפעיל שוב את גלגלי השיניים שלו, אחרי כל כך הרבה זמן ללא התעמלות.

החלטתי לחזור לשם היום, וכך- כשאני רוכב בשעות בין-ערביים עם מצלמה שלופה בין העצים הירוקים-צהובים (השלכת כבר החלה באירופה. זה כל כך...לא פייר)- מצאתי לי זמן וכוח נפשי להרגיע את עצמי. פשוט ליהנות מהרגע, ולהרגיש כיצד במעמקי הבטן מתגבשת הידיעה: "אין צורך לדאוג, צ'רצ', כי אם יש רצון, יש גם יכולת, ועל אף שרק פיל מפגר יזיין תרנגולת- יש למה לצפות." אני מרגיש שיהיה לי טוב, על אף הקשיים. זה טוב, זה נחמד- כשאפשר לצעוד אל הלא נודע בחיוך מאוזן לאוזן.

הפוסט הזה דיי סתמי, למען האמת- שכן זהו רק קצה המזלג- אך אין לי אדם שאוכל לפרוק את הכאב הזה על כתפו. כתיבה בבלוג לא משחררת כמו דיבור מול מראה, או חבר אמיתי. כמה שהפסיכולוגית שלי חסרה לי כרגע.

על החתום, סר וינסטון צ'רצ'יל- שלא מצפה לדברי נחמה או עידוד, אלא מצפה לקצת קרבה אנושית. אולי איזו ישיבה מתחת לפרגולה?