מי היה מאמין שאני אגיע לסוף כיתה י'ב?

זה תמיד היה נראה לי כלכך בלתי אפשרי, כלכך חלומי, דבר שלא באמת מגיעים אליו. שלא באמת קורה!

מחר היום שבו אני אגיע כתלמידה פעם אחרונה, ולא פעם אחרונה לשנה, אלא פעם אחרונה לתמיד!

זה לא נקלט לי. נשארה לי בגרות אחרונה, ואחריה עוד כמה מועדי ב', ואחר כך לא אראה את בית הספר מבפנים יותר, רק אעבור לידו ואגיד "ואו, פה למדתי 6 שנים מהחיים שלי" "פה העברתי 6 שנים מהחיים שלי".

אני זוכרת את ההתרגשות של היום הראשון בכיתה י'ב. איך כל השכבה על הרגליים, מבינים שהשנה הזו היא השנה האחרונה שלנו! כל יום שעובר כבר לא חוזר, ולא יחזור בשנה הבאה. כל חופש שנגמר לא יחזור בשנה הבאה. כל חג, כל תעודה, כל מבחן, כל ציון, כל שיעור, כל שיחה עם מחנכת, כל יום הורים!

הכל נגמר.

ב 1.9 אני כבר לא אחזור לבית הספר, כמו שאר התלמידים.

ב 20.6 אני כבר לא אחגוג את סיום הלימודים בים כמו כל התלמידים.

אני כבר לא אפחד מבגרויות, עברתי לא עברתי.

אני כבר לא אחכה להפסקה, ואעשה טבלת ייאוש בשיעורים.

אני כבר לא אשב עם החברות שלי בהפסקה בספסל הקבוע.

אני כבר לא אהיה בקפיטריה בשיעורים שהברזתי.

אני כבר לא אתרגש מהשנה החדשה.

אני כבר לא אחכה לחופש, כי מי מבטיח לי שיהיה חופש?

אני כבר לא אתבאס מציונים.

אני כבר לא אתרגש מציונים.

אני כבר לא אלך לבית הספר בלבן בימים שלפני חג.

אני כבר לא אראה את המורה שלי.

אני כבר לא אראה את השכבה שלי.

אני כבר לא אלמד למבחנים.

אני כבר לא אתעצבן על המבחן הקשה שהיה.

אני כבר לא אשווה תשובות עם אחרים.

אני כבר לא אאחר לבית הספר.

אני כבר לא אלבש חולצת בית ספר.

אני כבר לא אתבאס על ימי שבת שמתבזבזים על לימודים.

אני כבר לא אבריז משיעורי ספורט.

אני כבר לא אקבל תעודה.

אני כבר לא אבוא ליום הורים.

אני כבר לא אפחד מיום ההורים.

אני כבר לא אהיה בטקס סיום י'ב, כי הוא כבר נגמר.

אני כבר לא אספר להורים שלי איך היה בבית הספר.

אני כבר לא אחשב כתלמידה.

אני כבר לא אשמע מורים שיגידו "אני את הבגרות שלי עברתי", כי גם אני עברתי אותם!

אני כבר לא אתעצבן על המורים.

אני כבר לא אצחק עם התלמידים.

אני כבר לא אהיה עם הכיתה שלי, עם השכבה שלי.

אני כבר לא אספור ימים לחופש הגדול.

אני כבר לא אהיה בחופש גדול.

אני כבר לא אדמיין את כיתה י'ב.

אני כבר לא אדבר עם המחנכת שלי.

כבר לא יעירו לי על המסטיק.

כבר לא יעירו לי על הפלאפון.

כבר לא יעירו לי על פטפוטים בשיעור.

כבר לא יעירו לי על האיחורים שלי.

כבר לא יעירו לי על ההברזות שלי.

כבר לא יעירו לי, בכלל.

אני כבר לא אצחק באמצע השיעור.

אני כבר לא אצחיק את הכיתה שלי.

אני כבר לא אשמע שטויות באמצע שיעור.

אני כבר לא אדבר עם המון אנשים שאני מדברת איתם היום.

אני עדיין לא מעכלת.

באמת סיימתי י'ב? באמת מחר זה היום האחרון שלי בבית הספר עם חולצת בית ספר?

באמת מחר אני נפרדת מהמורים, מהתלמידים, מהכיתה, מהמחנכת שלי?

נשארו רק כמה בגרויות, וזה באמת באמת נגמר.

עכשיו רק נשאר להנות מהיום האחרון, ומהנשף שיתקיים, ולעבור בהצלחה את הבגרויות שנשארו.

השנה הזו פשוט עפה לי. לא הרגשתי אותה בכלל, ואולי בגלל זה אני לא מעכלת שהגעתי לסוף. אני עוד זוכרת את היום הראשון שבו התרגשתי לשבת ב 1.9 פעם אחרונה בבית הספר! התרגשתי להיות בוגרת בית הספר, התרגשתי מזה שקיבלנו יחס מועדף מכל מורה ומורה בבית הספר. במשך כל השנה הייתה הרגשת סוף, וכאילו ניסיתי לנצל כל רגע ורגע עם המורים ועם בית הספר.

אני זוכרת את אמצע השנה. אני זוכרת את הימים בהם התחלנו לתכנן את הנשף, לדבר על טקס הסיום. את הימים בהם ספרנו ימים עד הבגרויות. את הימים שעדיין לא היו בגרויות.

הכל עבר כלכך מהר.

ואני כלכך אתגעגע. כלכך.