[00:22] בדירה, הרי אין לי שום מקום אחר להיות בו.
אני לא יודעת למה הרגשתי את הצורך לחזור לכאן, אבל חזרתי בכל מקרה.
אני כבר יודעת שאין מי שבאמת מקשיב למילותי. שאני לבד באפלה הזאת.
אבל עדיין אני כאן.

עברו חמישה חודשים מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן.
ובאמת חשבתי שכבר לעולם לא אחזור.
אבל כמו תמיד, השעון מתקתק חצות ואני עדיין איני יכולה להירדם.
עזבתי את הבית לפני שלושה חודשים, כשבועים אחרי השיחרור.
ועד כה הספקתי למצוא עבודה, להתפטר כי היה לי חרא, להשיג מנטור, להיות מלא בהיי וגם קצת לצייר מידי פעם.
אני כרגע מחפשת עבודה ויכולה להבטיח לכם שזה עדיין נוראי כפי שזה תמיד היה. 
שוב אני אומרת לעצמי שיהיה בסדר, הרי נשארו לי עוד כמה אלפים בבנק, וזה לא כאילו אני חייבת לקנות אוכל השבוע.
סיגריות כמובן זה סיפור אחר, ובחוכמתי אגרתי מראש לימים הקשים.
אני כותבת הכל במשפטים קצרים, כמי ששכחה איך לכתוב.

אולי בראשי זה נשמע מגניב יותר ממה שזה יצא, אבל שוב, זה לא משנה דבר.

אני תוהה אם לקחת כדור שינה ולנסות לקום מחר בשעה נורמלית,
ומתקשה למצוא סיבה לעשות זאת...
הרי זה ברור לי שגם מחר לא אצא מהדירה.
כל כך התרגלתי לשקט ולהיות לבד עם עצמי.
זה היה נוראי בהתחלה ואיני ממליצה זאת לאיש.
למרות שגם לזה מתרגלים.  

ההרגשה של אצבעותי מקליקות להן על המקלדת, 
זו תחושה שתמיד אהבתי... הבעיה היא שלרוב אין לי באמת על מה לכתוב.
כמו עכשיו, אין לי באמת מה לכתוב אני פשוט עושה זאת כי אין לי דבר אחר.
עוד סיגריה ואז נראה, אולי אלך לישון, אולי אצייר, אולי אפתח ווארד ואתחיל לכתוב ספר.
אבל קודם סיגריה. 

[00:39] חסרת השם.