[14:53] 
כסף וזמן, שנייהם ידועים אצלי כטריגרים לחרדה.
ולמרות שהמצב סביר רמת החרדה שלי יכולה בקלות מדהימה לטפס למצב שבו איני יכולה להתמודד.
הכי נורא זה להתחיל את היום עם התקף חרדה, כמו היום.

למרות שיש לי מספיק כסף ואני עובדת אני עדיין מתחרפנת ומחפשת שרק יגידו לי שיהיה בסדר,
למרות שאני יודעת שיהיה בסדר, שהייתי במצבים יותר גרועים ושרדתי , אני עדיין צריכה שירגיעו אותי.
ואני לא רוצה לקחת תרופות כדי להירגע או להשתמש בעשב הפלא שתמיד עוזר,
אני רוצה להירגע בעזרת עצמי.

איך כדור חרדה שכמוני יכול למצוא שלווה בעצמו? 

כבר התקלחתי ושמתי לק, ודיברתי עם כל מי שצריך לדבר בשביל מרחב נשימה. 

וכל מה שנשאר לי זה לאזן את רמות הסוכר בדם ולעשות גבות. 

אם אני אראה יותר טוב אולי אני אצליך לרמות את עצמי ולהרגיש יותר טוב..  

כרגע נראה שלא משנה כמה תה ירוק אני אשתה 
אני אצתרך משהו יותר חזק כדי להשתחרר מהחרדה שמחזיקה בי. 
[15:04] חסרת השם. 
 

[14:28] בבית המשפחה של בן זוגי.
אני מרגישה מידי פעם שהצורך לכתוב כאן מתעורר,
אך לצערי מקום זה מאבד במהרה את הקסם שהיה בו בימי קדם.
 הכתיבה כבר אינה משחררת.

מוחי ספוג כימיכלים ומחשבות, 
אפילו הזמן כבר כמעט ואינו סוטה ממסלולו הטיבעי.

אני לא יודעת איך להמשיך, אך איני אבודה. 
אולי אלך להעיר את בן זוגי?
הוא יחשוב על תשובה.

עכשיו שאני יוצאת עם פילוסוף אני פטורה מהעיניין?
כן?

יופי.
 

 [14:33] חסרת השם. 

[00:28] 

אני דולפת בין 2 עולמות, 

אני כאן, נושמת, חייה... 

אבל העולם ההוא אינו משחרר ממני. 

ככל שהזמן עובר האנושי בי מקבל את האחר, 

אני כבר לא פולשת זרה בגוף זה.
אבל ככל שאני שם אני מבינה,
עד כמה העולם האנושי זר לי...

מוחי מחביא מעיני את העבר, 
כל שאוכל לראות הוא סלט של השנים האחרונות..
ואני יוצאת אל הרחק מכאן
מבלי לזוז ממקומי.

מוחי מתקשה לתרגם את מה שאינו מסוגל להכיל,
מראות שאיני יכולה להסביר...
נוזל כמו מיים, פועם ומרגיע.
עיר בספרה מעל, לבנה וזוהרת.
עיר שנפלה אל חורבות הזכוכית, טובעת בחלל. 
מבוך שאינו קיים, בו יש מראות ותמונות ושערים .
אין סוף עולמות כל כך רבים ושונים,
מלאים סכנות ודברים מפחידים. 

אני לא כאן, או שם. 
לא אני תמיד בין ה2 .. 
[00:48] חסרת השם

 

[19:25] 

ראיתי אותך,
בחליפה שחורה כאשר מסכה מחסה את פנייך...

שבריר זיכרון ממקום שלא היה,
ממקום שאליו לעולם לא אחזור.

אולם ריקודים,
קישוטי זהב ורצפה לבנה,
האורות המשתקפים אחד בשני...
סיבוב, ממשיכה וציחקוק עדין
ריקוד מהיר, מרגש,
בשמלות ערב וחליפות שחורות ...

 
האורחים לבושים לבן,
רק אנחנו, רק בשחור..
מבטי נחטף שוב אליך, בידייך בחורה צעירה. 
שמלתה אדומה, סביב סביב... 

איני יודעת מיהו המחזיק בי, 
את זה לעולם לא אדע
ידי לחות בדם חמים והקצב מתגבר.. 

אני מבחינה באחרים, שחור ואדום.
ככל שהמוזיקה מתקדמת זוגות מתחלפים
סיבוב סיבוב
לבן נהפך לאדום.

ראשי מסתחרר,
ושוב אחר אני רואה,
עיניים תכולות מעבר לחדר
לשניה חודרות פנימה
גם אותך אני מכירה.

שקט.
נעצרנו.
ראשי מונח על חליפה שחורה,
ליבי עדיין פועם בקצב,
הרצפה כבר אינה לבנה,
אך האורות עוד משתקפים.
שמלתי ארוכה וכנפיי כבדות.
ורק אנחנו שם, 
שחור ואדום. 

ורק אני שם.
שבריר זיכרון ממקום שלא היה,
ממקום שאליו לעולם לא אחזור. 

[19:49] חסרת השם

[00:22] בדירה, הרי אין לי שום מקום אחר להיות בו.
אני לא יודעת למה הרגשתי את הצורך לחזור לכאן, אבל חזרתי בכל מקרה.
אני כבר יודעת שאין מי שבאמת מקשיב למילותי. שאני לבד באפלה הזאת.
אבל עדיין אני כאן.

עברו חמישה חודשים מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן.
ובאמת חשבתי שכבר לעולם לא אחזור.
אבל כמו תמיד, השעון מתקתק חצות ואני עדיין איני יכולה להירדם.
עזבתי את הבית לפני שלושה חודשים, כשבועים אחרי השיחרור.
ועד כה הספקתי למצוא עבודה, להתפטר כי היה לי חרא, להשיג מנטור, להיות מלא בהיי וגם קצת לצייר מידי פעם.
אני כרגע מחפשת עבודה ויכולה להבטיח לכם שזה עדיין נוראי כפי שזה תמיד היה. 
שוב אני אומרת לעצמי שיהיה בסדר, הרי נשארו לי עוד כמה אלפים בבנק, וזה לא כאילו אני חייבת לקנות אוכל השבוע.
סיגריות כמובן זה סיפור אחר, ובחוכמתי אגרתי מראש לימים הקשים.
אני כותבת הכל במשפטים קצרים, כמי ששכחה איך לכתוב.

אולי בראשי זה נשמע מגניב יותר ממה שזה יצא, אבל שוב, זה לא משנה דבר.

אני תוהה אם לקחת כדור שינה ולנסות לקום מחר בשעה נורמלית,
ומתקשה למצוא סיבה לעשות זאת...
הרי זה ברור לי שגם מחר לא אצא מהדירה.
כל כך התרגלתי לשקט ולהיות לבד עם עצמי.
זה היה נוראי בהתחלה ואיני ממליצה זאת לאיש.
למרות שגם לזה מתרגלים.  

ההרגשה של אצבעותי מקליקות להן על המקלדת, 
זו תחושה שתמיד אהבתי... הבעיה היא שלרוב אין לי באמת על מה לכתוב.
כמו עכשיו, אין לי באמת מה לכתוב אני פשוט עושה זאת כי אין לי דבר אחר.
עוד סיגריה ואז נראה, אולי אלך לישון, אולי אצייר, אולי אפתח ווארד ואתחיל לכתוב ספר.
אבל קודם סיגריה. 

[00:39] חסרת השם.
 

[21:08] בבית,
מדהים אותי עד כמה הסביבה הרעילה ביותר בשבילי היא הסביבה שבה גדלתי...
ורק צלילי הנקישות המהירות על המקלדת הישנה מאפשרים לי קצת שקט נפשי,
מדי פעם אני אשב ואכתוב סתם,
בלי שום משמעות, רק כדי לשמוע את צלילי נקישה האלו. 
 
בעוד 4 חודשים זה ישתנה.
בעוד 4 חודשים אני אמצע סביבת מחייה חדשה.
עם אתגרים אחרים.
לבד.

אני לא מפחדת.
אני לא מפחדת בכלל.
[21:11] חסרת השם.

שנתיים לבלוג. 
לא שזה משנה משהו.