Soul For Sale
פרק 3 :
גופי קפא למשמע אותם הדברים. הכל היה נראה לי כל כך לא הגיוני...
בראשי הדהדו המילים של אותה הילדה האווילית.
''הוא תפוס..הוא איתי...'' היא אמרה. זה היה מצחיק, הרי ניק מעולם לא אהב בנות מהסוג שלה, זולות ומזויפות.
הרשתי לעצמי לצחוק בקול רם, זה היה נורא משעשע ניק, מצחיק!
לעומתי, שניהם נראו רציניים לגמרי. הם הביטו אחד על השנייה בבלבול. שנייה לאחר מכן מנדי גיחכה.
''מה יש לה?'' שאלה שאלה מיותרת לאוויר. התעלמתי ממנה.
''ניק בחייך, אני מכירה אותך, על תעבוד עליי, אתה יודע שאני שונאת את זה'', אמרתי לו והנחתי בעדינות את ידי על כתפו אך הוא רק הביט בי בבלבול.
הוא היה נראה מאוד רציני. אולי אפילו כועס.
''מי מכיר אותך בכלל? תעשי טובה ותתרחקי ממני כמה מטרים.. מוזרה'' אמר לי בבוטות וקם ממקומו. משאיר אותי עם פה פאור.
לאחר מכן הוא כרך את זרועו סביב הברבי העונה לשם 'מנדי' שנדבקה אליו והחל לצאת אל מחוץ לכיתה.
מנדי לא הפסיקה להתבונן בי במבט הארסי שלה שגרם לי לרצות לחנוק אותה . היא עצרה את ניק והניחה את ידה על עורפו. היא תפסה בפניו והחלה לנשק אותו. זה צרם לי.
אני לא יודעת כמה זמן הייתי עם הפה פתוח, אני בטוחה שהרבה זמן. זבובים כבר יכלו להתנחל אצלי בפה ולעשות בו סיבובים פעמיים...
המשכתי לחשוב והרגשתי שאותם המשפטים כבר חוזרים בלופים בראשי וזה כבר החל להעיק, אך פתאום הרגשתי שגופי מנוער קדימה ואחורה באגרסיביות. עיני היו נעוצות בדמות שניערה אותי ועם לפני כן כעסתי, עכשיו הכל נשכח.
''קתרין?'' מלמלתי ועל פניי החל לעלות חיוך מאושר.
''ונסה?'' החזירה לי והסתכלה עלי במבט בוחן כשחיוכה המתוק פרוס על פניה.
קתרין הייתה החברה הכי טובה שלי.. בעצם עדיין החברה הכי טובה שלי, עם מתחשבים בזמנים שהשתנו.
היינו חברות המון זמן אך היא נאלצה לעזוב את הארץ בשביל ללמוד משחק בלוס אנג'לס.
הפעם האחרונה כשדיברנו הייתה כשאמי נפתרה. היא ניחמה אותי ותמכה בי מאוד.
''אני לא מאמינה שאני סוף סוף רואה אותך!'' מלמלתי ומיהרתי לחבק אותה. היא בהחלט הייתה חסרה לי.
''סוף סוף רואה אותי?'' תהתה, ''נפגשנו אתמול!'' צחקקה ואני נשכתי את שפתי התחתונה.
מה עליי להגיד לה?
לשקר לה, להסתיר ממנה? תהיתי.
לבסוף החלטתי לא לספר. גם ככה היא לא תאמין...
''סתם.. זה היה נראה כאילו זה הרבה יותר'' מלמלתי וחזרתי לפרצופי הקודם. עדיין היה קשה להסתיר את החיוך ואת הצחקוק הדבילי והמאושר שעדיין היה תקוע בפניי, אך הצלחתי. איך שהוא.
''טוב.....'' אמרה והחלה לזוז לכיוון המקום שלה, אז נזכרתי שאני בכלל לא זוכרת את מקום הישיבה שלי.
''ממ, קת'?'' מלמלתי אליה בשקט.
''כן..?'' אמרה והפנתה את מבטה אליי לאחר שהוציאה את המחברת שלה והניחה אותה על השולחן.
''איפה אני יושבת?..'' שאלתי אותה.
היא הרימה את מבטה מהמחברות והצביעה על השולחן שמאחוריה.
חייכתי אליה והתקדמתי אל המקום שלי. התיישבתי וחיכיתי לשיעור.
אחרי שעתיים רצופות של ביולוגיה, שעות שהעברתי אותן במחשבות מוטרדות על ניק, נשמע סוף סוף הצלצול להפסקה.
כל מה שעבר לי בראש היה רק המחשבה על הצורה שדיבר אליי. הוא היה די חצוף, ועם עדיין לא ציינתי, זה לא אופייני לו.
הוא תמיד היה סובלני כל כך, רגוע, שליו... אני פשוט לא מבינה איך זה יכול להיות שדיבר אלי כך.
ויותר חשוב מזה, איך הוא לא זוכר אותי בכלל?
איך נ י ק לא זוכר אותי?
הוא אהב אותי, איך אפשר לשכוח את מי שאוהבים?
הרגשתי שאני חייבת לדבר על זה עם אריק, אולי הוא יעזור לי להבין למה זה קרה..
כשהגיעה ההפסקה הארוכה של כחצי שעה עשיתי את דרכי אל הכיתה של אריק.
כל העיניים היו נעוצות במבט הלחוץ שלי, אך זה לא כל כך עניין אותי.
''אריק!'' קראתי באושר כשראיתי אותו יוצא מהכיתה.
אני לא יודעת למה, אבל משום מה הרגשתי נחת כשראיתי אותו.
כאילו כל הפתרונות לכל הבעיות שלי תלויות עכשיו רק בו...
''אתה מוכרח לעזור לי!'' צעקתי ומשכתי בזרועו לכיוון היציאה. כמה מחבריו שהיו בסביבה החלו לצחקק לעצמם.
''מה יש, אסור לדבר עם אחי?'' שאלתי אותם תוך כדי שאני מדגישה את המילה 'אחי'.
הם לא ענו ורק הסתכלו עליי, המומים. הופתעתי מכך שלא הכירו אותי פה בתור אחותו הגדולה של אריק.
אולי זה משום שלא טרח אפילו לספר עלי..
''מה את רוצה?'' שאל אותי בגסות והוריד את ידי מהזרוע שלו בתוקפנות.
ראו עלי שהמעבר הקשה עליו מאוד. הוא אף פעם לא אהב את בית הספר.. והנה לו עוד סיבה נוספת לשנוא אותי.
''אתה יכול לדבר אליי כמו אל בן אדם? אני לא ידעתי שזה מה שיקרה! ולא ידעתי שזה יקרה גם לך!'' אמרתי לו אך הוא רק פלט גיחוך לאחר דבריי.
שנאתי כשדיברו אליי בזלזול, ותמיד דרשתי שידברו אליי בכבוד, וזה תמיד היה כך. אפילו עם זה יישמע מתנשא במקצת..
''אז מי עוד אשם בכל זה? יכולתי להיות עכשיו א ב א!'' אמר אריק בתוקפנות, נזהר שלא להרים את קולו בכדי שלא ישמעו את השיחה שלנו.
''את קולטת את מה שאני אומר לך? את הרגת את הילד שלי! עכשיו תעזבי אותי כבר!'' אמר לי והחל להתקדם חזרה לכיוון הכיתה, משאיר אותי המומה בכניסה.
המילים שלו צרבו בי. הרגשתי כאילו לקחו 100 סכינים יפניים והחלו להחדיר אותם אל גופי.
זה הרגיש נורא.
הרגשתי כל כך אשמה.
דמעות חמות החלו להציף את עיניי והרגשתי שאני לא יכולה, או יותר נכון מסוגלת להשתלט עליהן.
התחלתי להתקדם במהירות לאזור האחורי של הבניין, שם נהגתי בדרך כלל לשבת ולהירגע כשהייתי במצבים דומים. המקום תמיד הרגיע אותי.
משהו באווירה השלווה הזו הצליח להרגיע ולהסיר ממני את כל התחושות הרעות.
התקדמתי ממש במהירות, אפשר להגיד אפילו שרצתי במסדרונות. שנאתי להראות את החולשות שלי ולא אהבתי שיראו אותי בוכה, מה שקורה יותר מדי אצלי.
''אחח.. עובר עלייך משהו?'' שמעתי קול גברי כעוס.
הרמתי את ראשי אל אותו האחד שבו התנגשתי ואוטומטית הסמקתי.
זה היה נער, בערך בן גילי.היו לו עיניים מדהימות, צבען אפורות-סגולות בורקות אשר דמו לכדורי בדולח.
היו לו תווי פנים מושלמים ואפשר היה לראות זיפים קטנים על פניו.
''אהה, אני מצטערת... פשוט...'' התחלתי להסביר אך הוא קטע אותי.
''זה בסדר.'' אמר וחייך. לאן נעלמה התוקפנות?
עיניו האפורות – סגולות סרקו אותי במהירות, הרגשתי נבוכה.
''מה?'' שאלתי.
לא אהבתי את העובדה שאותו הבחור סורק את המראה שלי.
''בכית?'' שאל.
''טוב... אולי זה נראה ככה אבל..'' התחלתי להגיד בעודי מנגבת את דמעותיי.. אך לבסוף התייאשתי.
''כן. בכיתי, זה טיפשי.'' הוספתי.
אידיוטית שכמותי.
''זה תלוי.'' צחק.
משהו בבחור הזה הרתיע אותי.
בצחוק הכסוף, בקול המהפנט ובעיניים המדהימות שיכולתי לשקוע בהן... משהו שם נורא הפחיד אותי. שתקתי.
''את מפחדת ממני?'' שאל לפתע.
הייתי מוכת תדהמה. הוא קורא מחשבות או משהו?
לא עניתי לו. רק השפלתי את מבטי, מחפשת משהו אחר לנעוץ בו עיניים.
''למה אני מפחיד אותך?.'' שאל בהתעניינות.
''אני לא יודעת'' עניתי. בשיא הכנות.
בסך הכל הוא היה נראה טוב. טוב מאוד אפילו.
טוב למעשה הוא נראה מצוין...
והוא היה גם נחמד נורא..
אז למה לעזעזל אני מפחדת?
הוא חייך חיוך חושף שיניים והביט בי שוב, תוהה לעצמו.
''מה?!'' שאלתי שוב, הרגשתי את טון הדיבור שלי עולה ולא הבנתי למה.
''הוא ממש נחמד בסך הכל, אני לא צריכה לדבר אלי בטון כזה.
''את ממש פקעת עצבים הא?'' צחקק לעצמו, ואני כתגובה גלגלתי את עיניי.
''מה השם שלך?'' שאל לאחר מכן.
''ונסה..'' עניתי.
''דיימון'' אמר בחיוך, ''טוב.. ניפגש כבר, לא ונסה?'' שאל אותי, ולפני שהספקתי לענות הוא פילס את דרכו במסדרון ונעלם. עמדתי שם לכמה שניות ובהיתי באוויר.
באותו הרגע נשמע הצלצול. חייכתי לעצמי ועשיתי את דרכי לכיתה במהירות.
השיחה הקלה עליי, מאוד.
ולמרות כל הפחדים, קיוויתי לפגוש אותו שוב...
~ ~ ~
נכנסתי לכיתה והתיישבתי במקומי הקבוע, מאחורי קתרין, לפי מה שזכור לי.
הסתכלתי סביבי והתבוננתי בכיתה.
כיתה משעממת ורגילה. בדיוק כפי שזכרתי אותה.
קולה של המחנכת קווין קטעה את מחשבותיי בבשורה חדשה.
''טוב, כמו שאתם יודעים, היום הגיע התלמיד החדש. קוראים לו דיימון וויבלי, ואני מקווה שהוא ייקלט טוב בכיתה.'' אמרה.
מבטי נתקע על אותו הנער שפגשתי במסדרון שבקצה השני של בית הספר.
קווין הביטה שניות ספורות בדיימון כמחפשת משהו בעיניו, ולאחר מכן העבירה מבט על הכיתה.
''אתה דיימון, תשב על יד...-'' התחילה להגיד ואז מבטה נעצר עליי.
בלבי קיוויתי שלא תגיד את שמי. עצמתי את עיניי.
''תשב על יד ונסה.'' אמרה והצביעה עלי.
הרגשתי דגדוגים בבטני. התחפרתי בכיסא בעודו יושב לידי.
שאפתי לראותי את ריחו המתוק שנדף ממנו והסתתי את מבטי.
לא הסתכלתי עליו. מבטי הלך וחיפש משהו אחר להתרכז בו, למרות שזה לא ממש עזר.
''היי.''דיבר אליי ואני קפאתי לשנייה.
''ה-יי'' אמרתי לאחר כמה רגעים בקול צרוד. הוא גיחך לעצמו ואני רק המשכתי להשתקע בתוך הכיסא.
''את מצחיקה.'' אמר והחל להעתיק את מה שקווין החלה לרשום על הלוח. לקחתי את המחברת והתחלתי לכתוב בעצמי, בעודי מנסה להסתיר את הסומק שעלה על פניי.
''אז...'' הוא התחיל להגיד והסתכל עליי. מחכה להקשבה מלאה ממני.
הרמתי את ראשי אליו וחיכיתי למה שיש לו להגיד.
''ספרי לי קצת על עצמך... ונסה'' אמר בקול קטיפתי והביט עמוק אל תוך עיניי.
הרגשתי רגע של חולשה.
טבעתי בתוך עיניו.
You know tonight
I'm feeling a little out of control
Is this me
You wanna get crazy
Cause I don't give a...
I'm out of character
I'm in rare form
If you really knew me
You'd know it's not the norm
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
