בשבת בבוקר יצאתי לרגע לאוטו, להביא כמה תיקים שהשארנו בו ערב קודם. הבנות שיחקו ושאלתי אותן אם הן רוצות להצטרף אלי או להישאר לבד בבית. הגדולה (כמעט חמש) הודיעה שזה בסדר, שהיא תשמור על הקטנה ושאני יכולה ללכת. הלכתי. חזרתי אחרי שלוש דקות, בערך. כשחזרתי חיכו לי אחות גדולה עם פנים קורנות שסיפרה בגאווה שהיא הוציאה לקטנה מעדן מהמקרר וגם פתחה לה אותו! ואחות קטנה שנראתה נרגשת מהדאגה הפתאומית והכה מפתיעה בה היא זכתה מאחותה הגדולה והנערצת. ואכן על השולחן חיכה מעדן פתוח עם כפית בתוכו (!) ולצידו גם גבינה צהובה וגבינה לבנה!!! היא אשכרה ארגנה לה ארוחת בוקר!
זה הפתיע אותי, בעיקר כי זה לא בא ממני...אני כמעט ולא מבקשת מהגדולה לעזור לקטנה. כן, מידי פעם כשהבוקר לחוץ אני מבקשת שתציע לה בגדים לבישים ("תגידי לה שלא לובשים גרביונים מצמר בקיץ") או שתדליק לה את האור בשרותים אבל בדרך כלל אני פשוט מבקשת שתפסיק להציק לה...
זה לא אומר שאני לא מבקשת ממנה דברים, משתיהן אני דורשת, כל אחת בהתאם לגילה-לסדר את החדר, להתלבש לבד, להחליט עכשיו כבר ומייד אם עושים קוקו או צמה! אבל יחד עם זאת אני לא מבקשת מהגדולה לעזור לאחותה הקטנה בדברים שבהם כשהיא הייתה באותו גיל-אני סייעתי לה, דברים שנתפסים אצלי כתפקיד שלי.
לפני שנתיים בערך דיברתי עם חברה, אחות בכורה בעצמה שסיפרה כמה מתסכל היה כשכל הזמן הוריה ביקשו ממנה לעזור לאחותה, שהייתה קטנה ממנה רק במעט, והיא רק רצתה שיפסיקו לבקש ממנה לעזור ויבואו לעזור לה, הרי גם היא ילדה קטנה...
הסיפור הזה הפתיע אותי לחלוטין כי אני בכלל אחת משני ילדי סנדוויץ ותפקיד הבכורות תמיד נראה לי די נוצץ, אבל הוא העביר מסר שנראה לי כל כך חשוב ונכון אז עזבתי אותה, את הגדולה שלי, שחררתי אותה מנטל הבכורות, השארתי לעצמי את התפקיד שלי.
טעיתי. כמובן.
אי אפשר להתעלם מזה שהיא הבכורה, הגדולה, ובלי לשים לב היא עוזרת המון לאחותה, היא מלמדת המון את אחותה, ואחותה הקטנה מערצה אותה וזה עושה המון טוב לשתיהן.
התשובה, כמו תמיד, נמצאת באמצע, או כמו שאמרה לי אחותי שלי הבכורה - במקום שבו היא רוצה, במקום שבו היא אוהבת את זה ונהנת מזה -קדימה, יאללה, תציעי לה לעזור, תעודדי אותה, שתרוויח את התחושה שהיא בוגרת ואחראית, היא רק תגדל מזה. אבל כשהיא תתחיל להתרעם שחררי, יש לה מספיק חובות חוץ מלעזור לאחותה.
אז כרגע אני הולכת על גישת "לעודד אבל לא לדרוש", מנסה לפחות...
ובנושא הזה אני ממליצה על הפרק הבא מתוך הסידרה "אחים לכל החיים" של גלית גוטמן, אומנם המקרים בו קיצוניים למדי אבל הוא בהחלט מעורר למחשבה לגבי יחסי ילדים-הורים אצלכם במשפחה (זאת שבה אתם הורים וגם זאת שבה אתם ילדים...)
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
