כי אמא אמרה

בשבת בבוקר יצאתי לרגע לאוטו, להביא כמה תיקים שהשארנו בו ערב קודם. הבנות שיחקו ושאלתי אותן אם הן רוצות להצטרף אלי או להישאר לבד בבית. הגדולה (כמעט חמש) הודיעה שזה בסדר, שהיא תשמור על הקטנה ושאני יכולה ללכת. הלכתי. חזרתי אחרי שלוש דקות, בערך. כשחזרתי חיכו לי אחות גדולה עם פנים קורנות שסיפרה בגאווה שהיא הוציאה לקטנה מעדן מהמקרר וגם פתחה לה אותו! ואחות קטנה שנראתה נרגשת מהדאגה הפתאומית והכה מפתיעה בה היא זכתה מאחותה הגדולה והנערצת. ואכן על השולחן חיכה מעדן פתוח עם כפית בתוכו (!) ולצידו גם גבינה צהובה וגבינה לבנה!!! היא אשכרה ארגנה לה ארוחת בוקר!

זה הפתיע אותי, בעיקר כי זה לא בא ממני...אני כמעט ולא מבקשת מהגדולה לעזור לקטנה. כן, מידי פעם כשהבוקר לחוץ אני מבקשת שתציע לה בגדים לבישים ("תגידי לה שלא לובשים גרביונים מצמר בקיץ") או שתדליק לה את האור בשרותים אבל בדרך כלל אני פשוט מבקשת שתפסיק להציק לה...

זה לא אומר שאני לא מבקשת ממנה דברים, משתיהן אני דורשת, כל אחת בהתאם לגילה-לסדר את החדר, להתלבש לבד, להחליט עכשיו כבר ומייד אם עושים קוקו או צמה! אבל יחד עם זאת אני לא מבקשת מהגדולה לעזור לאחותה הקטנה בדברים שבהם כשהיא הייתה באותו גיל-אני סייעתי לה, דברים שנתפסים אצלי כתפקיד שלי.

לפני שנתיים בערך דיברתי עם חברה, אחות בכורה בעצמה  שסיפרה כמה מתסכל היה כשכל הזמן הוריה ביקשו ממנה לעזור לאחותה, שהייתה קטנה ממנה רק במעט, והיא רק רצתה שיפסיקו לבקש ממנה לעזור ויבואו לעזור לה, הרי גם היא ילדה קטנה...

הסיפור הזה הפתיע אותי לחלוטין כי אני בכלל אחת משני ילדי סנדוויץ ותפקיד הבכורות תמיד נראה לי די נוצץ, אבל הוא העביר מסר שנראה לי כל כך חשוב ונכון אז עזבתי אותה, את הגדולה שלי, שחררתי אותה מנטל הבכורות, השארתי לעצמי את התפקיד שלי. 

טעיתי. כמובן.

אי אפשר להתעלם מזה שהיא הבכורה, הגדולה, ובלי לשים לב היא עוזרת המון לאחותה, היא מלמדת המון את אחותה, ואחותה הקטנה מערצה אותה וזה עושה המון טוב לשתיהן.

התשובה, כמו תמיד, נמצאת באמצע, או כמו שאמרה לי אחותי שלי הבכורה  - במקום שבו היא רוצה, במקום שבו היא אוהבת את זה ונהנת מזה -קדימה, יאללה, תציעי לה לעזור, תעודדי אותה, שתרוויח את התחושה שהיא בוגרת ואחראית, היא רק תגדל מזה. אבל כשהיא תתחיל להתרעם שחררי, יש לה מספיק חובות חוץ מלעזור לאחותה.

אז כרגע אני הולכת על גישת "לעודד אבל לא לדרוש", מנסה לפחות...

ובנושא הזה אני ממליצה על הפרק הבא מתוך הסידרה "אחים לכל החיים" של גלית גוטמן, אומנם המקרים בו קיצוניים למדי אבל הוא בהחלט מעורר למחשבה לגבי יחסי ילדים-הורים אצלכם במשפחה (זאת שבה אתם הורים וגם זאת שבה אתם ילדים...)

בהצלחה (:

חופשת פסח מתקרבת, עוד שניה היא כבר כאן, שבוע הבא כולנו בחופש. איזה כייף! ימים מלאים עם הבנות. אז מה נעשה בחופש? לא מוכנה שנבזבז אותם בהתמרחות בבית, עד שכבר יש חופש אנחנו חייבות לצאת ולעשות מלא דברים מעניינים ומיוחדים. אוקי, אז מה נעשה? במה נבחר? יש המון אפשרויות -  האינטרנט מלא, הרדיו מספר, תיבת הדואר מתפוצצת. אבל בעצם... אני לא רוצה. לא רוצה לרוץ אחרי הבנות בקניון עמוס, לקפוץ אחריהן בג'ימבורי או לנסות להתחנחן לאיזה מנחה שיתייחס גם אליהן. טוב נכון שאני קצת מגזימה אבל באמת פשוט לא טוב לי אירועים המונים, זה לא אני ואנחנו אף פעם לא באמת מצליחה ליהנות שם. ובכלל התחושה העיקרית היא שאני נורא רוצה פשוט להיות עם הבנות. כן, השנה אני רוצה להיות איתן, לא לידן, לא מאחוריהן, איתן.

אז ישבתי בערב במרפסת עם קפה ובלי סגריה (אוף, בא לי), בשקט, לנסות לחשוב מה כן, והבנתי שאני אחרת, לא מהזן של האימהות המתקתקות והמפעילות שהכל קטן עליהן (מעריצה אתכן!), וזה בסדר להיות גם כזאת, הבנתי שהדברים שהכי כייף לי ואני די בטוחה שגם לבנות, הם הדברים הפשוטים, הדברים שאנחנו עושות שלושתנו ביחד, באמת, ואז גם נוצר קסם בדינמיקה בינינו, בביחד שלנו.

אז עשיתי לי רשימה. בסוף יצאה רשימה שבכלל לא קשורה לפסח אלא מין רשימה של דברים נעימים שאנחנו עושות ביחד, אז זהו, זה מה שאנחנו עושות מעכשיו ועד פסח ובכלל וגם אחרי:

הדברים הפשוטים שעושים לנו טוב

ללכת לשדה מאחורי הגן/בקצה השכונה, לקטוף סביונים וחרציות ולחזור ולשים אותם בכוס על שולחן האוכל.

לחקור ולבדוק את הפארקים בעיר ובערים השכנות עם בימבה ותיק גב, עם שמיכה וארוחת צהריים.

ללכת לים בתחילת האביב, לקפל את המכנסיים עד הברכיים ולרוץ פנימה והחוצה מהמים הקפואים, וכמובן לשחק בחול ולאסוף צדפים.

לרדת לדשא של הבניין (שלא ראה ילדים כבר לפחות 15 שנים) עם תיק מלא חלקי משחקים שהבנות ארזו לעצמן, כדור ושני בקבוקי מים (אפילו בלי מוצץ!).

ללכת ברגל בחזרה מהגן, בשיירה - ילדה, ילדה ואמא, לקטוף בדרך פרחים ועלים, ללטף גדרות, להציץ לחצרות, לדבר עם חתולים.

לקנות גלידה אחרי הגן ולשבת על המדרגה מחוץ למכולת (איך תמיד יש מכולת ליד הגן?) ולאכול אותה בשקט, בלי לחץ ובלי מגבונים (אתגר רציני לאמא בשליטה על דחפים,"אוי הכתם הזה כבר לא ירד" את חושבת לעצמך).

ללכת לספריה הציבורית ולקרוא כל ספר שרק מתחשק לשלוף מהמדף.  והיי בספריית הקטנטנים כן מותר להרעיש!

להכין עוגת שוקולד בהחלטה של רגע, ובהחלטה מודעת שלא משנה כמה בלאגן ולכלוך זה יצור לא איכפת לי, ואם חסרים חומרים ללכת ביחד באותו רגע לסופר, ככה, מבולגנות ולקנות (עוגה מומלצת קלילה להכנה וטעימה – "עוגה שילדים אוהבים" של ניקי.ב. לינק ).

לשכב על מזרון במרפסת עם ערימת משחקי קופסא וערמת ספרים, כל ילדה בוחרת ספר בתורה, ובניגוד לטקס הספר של סוף היום ככה גם יש כח כשמקריאים להתעכב על הציורים.

ללכת ברגל לפארק, לאסוף מקלות ואבנים, לטפס ולשבת על הגבעה ולהשקיף על כל הכלבים (טוב וגם לשחק בגינת השעשועים שם).

בדרך חזרה לעבור אצל הירקן ולבחור ביחד פירות מכל הסוגים ואחר כך לאכול אותם לארוחת ערב.

לראות ביחד טלויזיה, ממש ביחד. לא לקפל כביסה תוך כדי, לשבת ביניהן על הספה, לחבק ילדה בכל יד ולהסתכל ולשוחח על מה שרואים, הדברים שעולים שם תמיד מפתיעים.

לשים דיסק עם שירים ולהשתולל! אהההה!

וזה רק עכשיו, כשהתחיל אביב, חכו מה נעשה בקיץ...

פתאום התמרחות בבית כבר לא מפחידה אותי בכלל, אה, כמעט...