כי אמא אמרה

אני אוהבת לגוון במסלולים, הריצה היא הזמן שלי להכיר את האזור בו אני גרה, אני רצה בין רחובות לא מוכרים, הולכת לאיבוד ושוב מוצאת את הדרך בחזרה, מרגישה בטוחה מעצם הידיעה שלא התרחקתי מספיק ותמיד אוכל לנסות לחזור באותה דרך.

אז יצאתי לריצה, יצאתי ימינה ושוב ימינה לכיוון הכביש הראשי, שמחה שסוף סוף מצאתי זמן, התקרבתי לכביש הראשי, עליתי לכיוון הכיכר, ופתאום זה הכה בי. בסך הכל יצאתי לריצה, להתנקות, להתמלא באנרגיה, לא הייתי מוכנה לזה. אבל פתאום הבנתי שכשאגיע לכיכר אצטרך לבחור. אם אפנה שמאלה הרי שמהר מאוד אעבור בגשר שמעל הכביש המהיר ואגיע לעיר אחרת, העיר ההיא, זו שגרתי בה בחיים הקודמים, רק לפני שנה וארבעה חודשים. פתאום הבנתי שתוך חמש דקות ריצה אני אמצא את עצמי מתחת לבית ההוא שהיה פעם שלי שהיום גרה בו משפחה אחרת, בית שגרתי בו בחיים שעכשיו נראים לי כל כך רחוקים. פתאום הבנתי שתוך חמש דקות ריצה אני אמצא את עצמי בעבר, בעבר שבו היו אמא ואבא ושתי ילדות, אוהבים, רבים, וזו בדיוק השעה שהייתה חביתה במחבת והסלט נחתך, והכל היה מעוצב ומואר ונראה מושלם (ורק לאמא היה חור בלב והיא לא הבינה למה הוא לא מתמלא לה מכל העושר הזה מסביבה), ורציתי לרוץ לשם, לרוץ בטיילת המוכרת העולה לכיוון הבית,לעבור ליד מתקן המחזור, לרוץ בדרך הכל כך מוכרת שכבר הרגשתי אותה ברגלים, בכפות הרגליים, הן משכו לשם, כבר הרגשתי שאני שם, והנה אני עולה במדרגות ודופקת בדלת, ועוד שנייה הוא יפתח ויספר שהבנות נרדמו ונלך לשבת על כוס קולה במרפסת ותהיה קצת בריזה ויהיה לי נעים, אבל לא מספיק נעים, משהו יציק. אשליה של אושר. לרגע רציתי חזרה את כל מה שהיה שם לפני שהוא לקח את זה ממני, לרגע הלב שלי רצה להיות שם,

אז לקחתי ימינה, לתוך העיר החדשה שבה אני גרה עכשיו, (ריצה ישר לא היתה אופציה, זו הייתה עלייה...), לתוך ההתחלה החדשה שלי, לרוץ בין הרחובות, לגלות בתים יפים, גינות נחבאות, להתחיל מחדש. זאת הבחירה שלי, היא כל כך ברורה אבל גם כל כך כואבת, בכל מקרה היא שלי.