יומן

הגשה שנייה :)  http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=738970

הנהו הסיפפור, מקווה שתאהבי

"זילוס!!! זילוס בוא למטה! צריך לארוז!" קראה לי אמא מלמטה.

"אני בא אמא אני בא!" צעקתי אליה.

ישבתי על המיטה, מה שעשיתי כבר לא עניין אותי, עכשיו ניסיתי לעכל.

חשבתי שיהיה לי הרבה יותר זמן, אני לא אחזור משם-זה היה לי ברור, אבל פשוט חשבתי שיהיה יותר זמן.

יותר זמן להיפרד, יותר זמן ליהנות, להרוויח חוויות.

אבל חלמתי, כמו תמיד. זה מה שבעצם גרר אותי למצב הזה. למה הייתי חייב להגיד, או בעצם לא להגיד, את מה שאמרתי? למה?

הרי זה מה שגרם לו לבחור אותי, לגולם הזה, זה שלא דיברתי, ששתקתי וחלמתי.

אני יודע שאני אמור להיות גאה, זה כבוד גדול להיות שם.

אבל באמת לא אכפת לי. מצדי המפקד הזה ופלוגת החולמים המטומטמים שלו יכולים ללכת לאיזה בור ולמות.

"נו זילוס!!!" צעקה לי אמא.

העפתי מבט אחרון בחדר, וירדתי לארוז. אמא שלי הסתכלה עליי בחיוך, היא הייתה גאה כל כך.

לקחתי את כל הדברים שלי והכנסתי לתיק, בגדים, ציוד אישי, את כל אלה לא הייתי צריך.

הייתי צריך מחברות, עטים, ודברים שיתנו לי השראה, כל מה שחלמן טירון צריך, בעצם.

אמא שלי חייכה אליי, זה היה היום המאושר בחייה, כל הורה אצלנו מתפלל שאחד הילדים שלו, אם לא יותר, יהיה בפלוגת החולמים.

היא כל כך גאה בי, מסתכלת עליי כאילו הייתי אלוהים.

מה שמעצבן זה שהם בכלל לא עצובים, הם הרי יראו אותי, אפילו לעיתים קרובות-אז מה אכפת להם?

אבל אני? אני אראה אותם גם, זה נכון. אבל מה עם הפארק, שאני כל כך אוהב? החברים? על אלה אף אחד לא חושב.

אומרים שהמקום של פלוגת החולמים יפה יותר מכל פארק, וקסום יותר מכל מגדת עתידות בכל הכוכב.

אז מה? שם אין לי חוויות, את הזיכרונות, מה שווה פארק אם אין בו את זה? רק יופי? יופי וקסם לא עוזרים בחיים.

אומרים גם שאנשים בפלוגת החולמים הם הנחמדים ביותר בעולם, שאין חברים טובים מהם.

אבל הם לא החברים שלי. הם לא קשורים אליי. הם לא חברים, לא שלי, אולי אחד של השני, אני לא שייך לשם.  

שמתי את התיק על הכתף.

"בוא, נלך" אמרה לי בחיוך ונתנה לי את ידה.

אני כל כך גאה בך חשבה אליי.

אני אוהב אותך אמא חשבתי אליה וחייכתי.

תמיד אהבתי את דרך התקשורת הזאת, לדבר זה כל כך מתיש לפעמים. אבל לחשוב? זה קל, בלי מאמץ.

חבל שרק דרך מגע אפשר לדבר ככה.

הגענו לשם, כל חברי הפלוגה חיכו לי, עמדו במעגל סביב מה שכנראה היה הכניסה למקום ההוא.

ברגע שהגעתי הם נפתחו לשורה, בצעדים חגיגיים, כאילו הם בטקס יום העצמאות. 

עכשיו הם עמדו מאחורי בור, צורתו של עיגול מדויק, כראוי לחולמים-עיגול מושלם.

הם חייכו אליי חיוכים מרגיעים וסימנו לי להתקרב לבור, ניחשתי שזה הכניסה.

התקרבתי לבור, והסתכלתי פנימה. בתוך הבור היה צבעוני-אבל באותו זמן חסר צבע. משתולל מלא צלילים ומתערבב-ובאותו זמן דומם, ללא כלום.

הלכתי שני צעדים אחורה, וקרסתי לישיבה. הסתכלתי אחורה. כל המשפחה הייתה שם, כל החברים.

חייכתי אליהם חיוך עייף, "אני אוהב אתכם-את כולכם!" מלמלתי. הם השיבו אליי חיוך גדול, כולם.

גם אנחנו אותך! הכתה בי מחשבתם, כמו שעושה מחשבה שחושבים הרבה אנשים ביחד, בכדי להעביר אותם אליך.

פתאום היכה בי גל של אכזבה ופספוס, כל כך חזק וכואב, מעולם לא הרגשתי פספוס כזה. פספוס על מה שלא אזכה לעשות עם כל האנשים הנפלאים האלה

בחיוך כואב אחרון הסתכלתי על כולם, "אני אוהב אתכם, אוהב אתכם כל כך!" לחשתי.

התקדמתי אל עבר הבור, לאט, בהיסוס. העפתי מבט אחרון בכולם, מפחד לשכוח, אבל גם מפחד לזכור.

הסתכלתי פנימה, וקפצתי.