אאזז שלום לכולם!
איך החיים? איך הלימודים? 
אז זה סיפור חדש, סיפור הרפתקאות+מתח שכזה, אני מקווה שתואהבו!!!
אני אשמח כמובן לתגובות, הארות, והערות :)
נאצות-לא יתקבלו בשמחה בכלל
תהנו!
בבקשה:
מי זה?
כל הנסיעה הוא נעץ בי מבט קשה, כאילו הכיר אותי.
ירדתי בתחנה, הוא ירד אחרי, עקב אחרי בדרכי הביתה.
כשיצאנו מהרחוב הראשי הוא תפס לי את היד וגרר אותי הצידה, "היום בעשר" אמר לי, כאילו אני כבר יודע הכל, "אל תשחק אותה שאתה לא מזהה אותי" המשיך, ונעץ בי מבט מאיים.
פתאום נזכרתי מי זה.
לעזאזל! בגופי עברה צמרמורת אימה והסתכלתי עליו שוב, אני לא מאמין שהוא זיהה אותי! חשבתי שנפטרנו מזה לפני שנים! ידעתי שאם לא אבוא, אסתבך עוד יותר, מה אעשה?
הוא הסתכל עליי, מחכה לתגובה, מבטו קצר רוח יותר ויותר, מרגע לרגע.
מיצמצתי, מסמן שהבנתי, "תביא את הפתק!" פלט בקול מאיים, והלך.
חיכיתי שיתרחק לפני שהתחלתי לרוץ, בראשי חלפו אלפי מחשבות, כמעט וניכנסתי לפאניקה, אני צריך לפעול-ומהר!
תוך כדי ריצה התקשרתי לגב, "זה מתחיל" אמרתי.
הייתה דממה.
"מה?!?!" פלט בקול מזועזע, מבוהל, אחרי דקה של שקט.
"כן" הפטרתי לעברו בקול יבש, " אתה בא לבית שלי עוד שעה" הודעתי, וניתקתי את השיחה.
הוצאתי את המפתח תוך כדי ריצה ופתחתי את הדלת, סגרתי אותה ונעלתי מהר-כל אמצעי הבטחיחות חשובים עכשיו- ורצתי לחדר שלי.
השתטחתי מתחת למיטה והוצאתי את המזוודה, כל הציוד שלי היה שם, אבל כרגע עניין אותי רק דבר אחד, בשאר נתעסק אחר כך.
איפה זה? חיטטתי במזוודה, הנה! לחצתי על המתג, נקישה קלה הודיעה לי שזה היה, כמובן, המתג הנכון.
פניתי אל צידה של המזוודה-שם נפתח תא צידי ובתוכו לוח ספרות-הקשתי את הקוד ומשכתי בחוט העדין שנראה היה כאילו הוא פשוט נפרם מהציפוי האדום.
עוד נקישה הודיעה לי ששוב, כמובן הצלחתי-כל התכולת המזוודה הורמה ע"י פלטפורמה, שהייתה בעצם המכסה של התא הסודי.
הוא היה מלא דברים, פסלים קטנים, מפות, מצפנים, שרטוטים ויריעות בד. כולם מקושטים באבנים יפות, בגילופי עץ מסולסלים-בסגנון עתיק, אך יפיפיה.
זה היה כל הציוד שקיבלתי, לקחתי, והצלחתי להישאר איתו במהלך המסע. כמובן שלא הייתי צריך שום דבר מכל אלה, רק דבר אחד עינין אותי.
חיטטתי בתכולת המזוודה, והרמתי משם קופסא.
החזקתי אותה, בעדינות, ביראת קודש, ניזהרתי כאילו הייתה פצצה מתקתקת, מבחינה מסוימת-באמת כך היה.
פתחתי אותה לאט, ושם הוא היה-מגולגל וחתום בסרט זהב דק ונוצץ-הפתק.
זה מה שהציל אותי בפעם הקודמת. היה לי קשה לוותר עליו.
הסתקלתי עליו ביראת קודש.
נשמתי עמוק.
אני חייב להיפטר ממנו! להביא אותו לג'ון! ומהר! הם יחזרו אם אני לא ימהר...
אוקיי... עכשיו לקופסא!- פניתי לארון, נכנסתי בין הבגדים וסגרתי את הדלתות.
היה חושך מוחלט, מיששתי בידי את הקיר, ידי מחפשות באפלה, ומצאתי את המתג- מעולה! גיששתי עם רגלי את הרצפה והרגשתי את הדוושה, -יש!- הנחתי עליה את רגלי ובבת אחת לחצתי על שניהם ביחד- עוד קול נקישה הודיעה לי שהגומחא נפתחה, וכמוהו גם האור הכחול שזהר ממנה.
הכנסתי את ידי וגיששתי בזהירות-מצאתי! הוצאתי בעדינות את הקופסא.
מעולה! יש לי הכל.
חייגתי במהירות אל גב- "זה אצלי!" אמרתי לו.
"חייבים ללכת אליו ולמסור את זה! עכשיו!" השיב במהירות.
"לא! לא עכשיו!" אמרתי "הם ידעו אם נרוץ אליו עכשיו! תחשוב בהיגיון! צריך לחכות-אתה מכיר את החוקים! לרוץ אליו שניה לפני שהזמן נגמר! שניה!"
מהצד השני נשמעו השתנקויות מפוחדות
"זה סיכון גדול מידי" פלט מפיו בקושי לבסוף, בקול חנוק, מבוהל.
"אני יודע." השבתי.
"אבל זה סיכון שאנחנו חייבים לקחת."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
