אני לא
חושבת שאי פעם כתבתי על זה כאן אבל זה זמן
מה שאני רצה.
זה התחיל
לפני יותר משנה,שנה
וחצי אולי כשהתחלתי להתאמן בפארק המהמם
ליד הבית הקודם שלי, ראיתי
כי טוב ואחרי מספר שבועות נאלצתי להפסיק
בשל אילוצי עבודה\ לימודים.
אבל לפני
מספר חודשים קייט החליטה שהיא רוצה לתרום
למלחמה בניוון שרירים אחרי שמישהו עם
ניוון שרירים בא להתרים אצלה ולא היה לה
מספיק כסף,
היא חיפשה
ומצאה אירוע התרמה, ריצה
של 5,10 או 21 ק"מ
והתחילה להתאמן, מכיוון
שאנחנו גרות קרוב ובאותה התקופה לא עבדתי
הרבה התחלנו ביחד.
קייט היא
בחורה גדולה, אז היא גם
היתה מעשנת ושותה לא מעט ככה שהיה לה קשה
לרוץ . באיזה שהוא שלב
היא החליטה שהיא מפסיקה לעשן ולשתות
ונהייתה די חולה(אני
משערת שזו היתה הדרך של הגוף שלה לנקות
את עצמו) ככה שיצא
שהפסקנו להתאמן ביחד מה גם שאני התחלתי
לעבוד יותר שעות (שזה
נושא אחר וכאוב) ולא
יכולנו לתאם, אז היא
עשתה את ההליכה של ה5 ק"מ
ואני עשיתי את ה10 ק"מ
ללא הגבלת זמן.
בבוקר
קמתי בשעה הכואבת 6.45 כשעוד
חושך בחוץ אחרי שלא ממש ישנתי בלילה,
נשארנו קצת במיטה למזמוזי
בוקר ולבסוף חילצתי את עצמותי המזקינות
, האוזי כבר היה על
הרגליים, מכין לי קפה
(אחד השידרוגים בלעבור
לגור איתו היתה מכונת הקפה שלו והעובדה
שהוא ממש אוהב להכין קפה וכך כל בוקר מחכה
לי הפוך סויה שווה) וסלט
פירות עם יוגורט וגרנולה, פתחתי
את המייל בריטואל הבוקר של הקפה וקריאת
המיילים וגיליתי שהוא שלח לי את השיר הזה.
שעשה לי לחייך על הבוקר.
יצאנו
לדרך והגענו בול לחימום האירובי,
קפצתי קצת ואז הגעתי למסקנה
שאני מעדיפה מתיחות, השעה
הלכה והתקרבה והתחלתי להתקדם עם דן (בעלה
של קייט) לכיוון המסלול,
דן גם הוא החליט לרוץ את 10
הק"מ
ולמרות שהוא לא התאמן הרבה הוא רצה לעשות
את זה בפחות משעה, לי
לא היה אכפת בכמה זמן, העיקר
שאני אגיע לסוף.
התחלנו,
אני הייתי עם מוסיקה ורצתי
די מהר את 2 הק"מ
הראשונים שזו היתה טעות, כמו
שאני מכירה את עצמי אני צריכה להתחיל לאט,
הייתי צריכה לעצור להליכה
קצת אחרי השלט של ה2 אבל
המשכתי לרוץ.
קצת אחרי
הקילומטר השלישי התחילו לי דקירות נוראיות
בצד, ניסיתי ללכת ולרוץ
לסירוגין ואז ראיתי שירותים בצד השני של
המסלול והחלטתי שאני אלך וזה בטח יעזור
אבל מסתבר שהדרך לשירותים היתה יותר ארוכה
ממה שחשבתי, אז הייתי
צריכה לרוץ לשם עם דקירות, מה
שלא היה תענוג גדול, לבסוף
הגעתי, חיכיתי לבחורה
שהיתה בפנים, עשיתי
פיפי והמשכתי לרוץ.
מפה זה
כבר היה יותר קל, הכאבים
נפסקו, נהר היאארה
היפיפה נפרס מולי בכל הדרו ויכולתי להנות,
להנות מהאנשים, חלקם
אבות שרצו עם עגלות והשיגו רבים מאיתנו,
גברת בת 60+ שפטפטתי
איתה לפני וגיליתי שהיא רצה לצידי :)
האנשים המקסימים שעמדו
לצידי הדרך ועודדו אותנו ללא הפסקה בקריאות
של: אתם מדהימים!
אתם נראים נהדר! וזה
כל כך עזר לי, נראה לי
שחלק מהם הוציאו יותר אנרגיה מאשר הרצים
עצמם, אנשים עם שלטים
מצחיקים כמו: If you're hot raise your hands או
Why all the cute ones running away?
ואני
הקפדתי להנות מהחוויה, מהמוסיקה
לצידי הדרך, לחייך חזרה
למתנדבים המקסימים, לתת
כיף למישהו שעמד וחילק כיפים של עידוד,
לומר תודה למתנדבים בתחנות
השתיה, זה היה לי חשוב
יותר מאשר התוצאה (שאני
עדיין לא יודעת) והיה
מדהים, פשוט חוויה
מדהימה.
סיימתי
את המסלול, חיפשתי את
האוזי שזה לא כ"כ קשה
למצוא אותו בד"כ כי
הוא גבוה אבל לא מצאתי, הוא
מצא אותי בנקודת המפגש ולאט לאט מצאנו את
כולם- ג'וזי,
עוד חברה שרצה את ה10
ונלי, ודן
(שהיה שפוך) ואח"כ
קייט וג'ן שעשו את ה5
ק"מ.
הדבר היחיד
שאני מתחרטת עליו זה שלא הלכתי לאוהל
המסאז'ים אח"כ
כי יום אחרי זה היה די קשה ללכת וגם
הטוסיק די כאב. במקום
זה הלכנו לפאב ואף אחד מאיתנו לא היה מסוגל
לסיים אפילו חצי מהמנה שהזמננו, מסקנה-
בפעם הבאה להקשיב לעצמי
ולא ללכת עם הזרם!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
