הכל ריק. חסר חיים, חסר טעם, חסר משמעות.
אין לאן לרוץ ואני לא מפסיקה לבכות.
וכולם מנצחים אותי בתחרות המוזרה הזו- יותר מסכנים ממני, יותר מוכשרים ממני, חכמים ממני.
ועכשיו מה?
הגעתי לנקודה שאני רוצה להעלם, אני לא מרגישה חשובה, אני נגעלת מעצמי והעובדה שאני שונאת את עצמי שוב זרה לי מאוד.
אני מרגישה טיפשה ובורה רוב הזמן. לועגת לעצמי על הדמעות הנשפכות במורד עיניי באופן סתמי. היסטרית באופן מפחיד.
מרוכזת רק בי, רק אני, אני, אני. איך אני מרגישה, על מה אני חושבת ולמה לא נותנים לי עוד תשומת לב. נהייתי אישה גועלית.
אני צריכה טירוף.
לשתות, לבלוע, לקחת, להסניף, לרקוד, לשמוח, להכיר, לצרוח, לחתוך, לשגע, לצחוק עד כאב, לנשק, לאנוס, לאהוב, לבזבז ולזכור. אני רוצה לעוף.
ואיפה אתם? בוכים על כתף של אחר עד שכל הכתפיים ספוגות דמעות ואין מקום לדמעותיי שלי. דוחים אותי, עוברים לבאה בתור, יורים לכל הכיוונים ואני תמיד מתפספסת.
אוהבת,
obidi.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
