לא חשבתי שזה אפשרי להתגעגע ככה, לא חשבתי שזה אפשרי לרצות משהו, כל דבר באופן הזה של לקחת, כאן ועכשיו. והרצון הזה בוער בי, ומלהבה קטנה שמחממת את הלב החלה האש לשרוף אותי ולהכאיב עד כדי דמעות. וזה צריך כבר להיות הרגל לא לראות אותו למשך הרבה זמן וכבר היו ימים רבים מאלו שלא ראיתי אותו אבל עכשיו, עכשיו אני רוצה אותך. עכשיו כאן, בין הזרועות שלי, להרגיש את החום שלך, לשמוע את הקול שלך מקרוב, להריח אותך, להביט בך זה יספק את הצמא הזוועתי הזה אלייך. ולא איכפת לי אם אתה מזיע או מסריח או מכוער או עייף, דאמט אני אוהבת אותך בכל מקרה. והדברים האלו פשוטים כל כך אבל מעיפים לי את השכל קילומטרים באוויר, מה כבר כל כך נורא בלא לראות בן אדם למשך כמה שבועות? אנחנו גם ככה לא נפגשים על בסיס יומי או שבועי קבוע, למה זה לעזאזל כל כך קשה? למה זה חונק אותי ולא משאיר לי אוויר?
הגוף שלי צריך אותך, הלב שלי קורא לך, הראש שלי לא עובד בלעדייך וזה כל כך מוזר לי להרגיש את זה, להוודות בזה שזה מביא אותי לידי התחרפנות קלינית. ואי אפשר להגיע את החייל המזדיין הזה, הוא רחוק ממני פיזית ומנטלית, חושב מלחמה, חושב אימונים, חושב צרות, חושב לחץ ואינטנסיביות ואחריות וחובה למדינה ושיט בסגנון כשאני חושבת.... אהבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
