"מישהו הרשה לך לצחוק?" גער בי הבחור. פשוט לא הצלחתי להוריד את החיוך מהשפתיים, אין זה משנה כמה רציתי בכך. "זאת ההשפעה המעצבנת שיש לך עליי", בכל פעם מזורגגת שלא יכולתי להסביר מה לעזאזל עובר עליי הייתי מוסיפה באורח פלא את המילה 'מעצבן' כהגדרה לרגשות המטופשים שלי אליו. "את ממש יפה את יודעת את זה?", בעע, רומנטיקה דביקה חסרת תקנה. כזו שבדרך כלל הייתי סולדת ממנה אך ברגע הזה רק נפלו עיניי מטה ולחיי הפכו אדומות כמעט כצבע שערי. החיוך הזה, שורות מדוייקות של גשים לבנים מעוקמים כיחידה אחת כלפיי מעלה, פשוט מזיז שם משהו, משהו שזז ומזיז הרבה דברים אחרים שאני שונאת שאין לי שליטה בהם. והנגיעות המאוד לא מדוייקות שלו משעשעות אותי. הוא שילוב של ביטחון עצמי מופרז עם ביישנות מתוקה. רואים שהוא לא יודע מה הוא עושה, ובכן, זה החיסרון בניסיון. אני מניעה אותו למקומות הנכונים, רק כך הוא ילמד, כי את המילים הנכונות הוא כבר יודע לומר. הידיים החמות שלו מלטפות את שערי. לפעמים אני מדמיינת שהא לקוח מתוך אחד הספרים הרחוקים שלי, אלו שאין סיכוי שיקרו במציאות העלובה שלנו. זה לא בריא. אבל ככה הוא נראה לי כחצי פנטזיה-חצי מציאות, אידאל הגבר המושלם המאוד הזוי שנמצא אצלי בראש. אולי אני סתם מכחישה באופן עלוב את החסרונות שבו.
ואנחנו יושבים ומנגנים יחד שעות, שרים עצובים, שרים מקפיצים, שירים מוכרים ושירים אסורים. ואני שרה לו והוא מלמד אותי איך להוציא את הצלילים המופלאים האלו מהפסנתר. הלווואי והייתי יודעת איך לנגן בו את אותם הצלילים שהוא מוציא מאותו כלי מופלא. הוא מרים את עינייו אליי ומבטו מתחלף באחר לא ידוע "את יודעת שאני אוהב אותך נכון?"
לא. פנטזייה אסורה. שקר הדמיון. אולי יש סיכוי ואולי אני מועדת שוב לכישלון . חלומות זה כיף, אבל זה לא בריא לי.
"שיט". "מה קרה?"היא שואלת מופתעת. "עכשיו חשבתי רגע- איך לעזאזל אנחנו יוצאות מפה?". הילדה מוציאה קו מוזר של סלידה מהשאלה הלא הגיונית שלי, "מי בכלל חושב על זה, אנחנו תמיד מוצאות דרך לצאת מהמקומות האלו", הילדה עונה בביטחון מושלם וזורקת עוד אבן לעבר האופק. הפלאפון שלי שוב מצלצל, "זאת אמא שוב". אם היא רק הייתה יודעת את כל הדברים האלו שאנחנו עושות. "אם לא היו אנשים בעולם ויכולת לעשות מה שבא לך איפה שבא לך, מה היית עושה?", עוד שאלה אופיינית ששתי בנות חסרת תקנה יכולות לשוחח לגביה על גג של בניין רנדומלי בעל 8 קומות בעיר זרה באמצע הלילה, כשכמעט וכבר רואים את הזריחה בקו האופק הרחוק. עוד אבן נזרקת. "כנראה שהייתי לוקחת המון חומר נפץ ומפוצצת בניינים מלאים חלונות לרסיסים קטנים, זה נראה לי ממש כיף." הילדה עונה במבט חודר לשמיים ולוקחת לגימה מבקבוק הוודקה החצי ריק שנגנב מבחור אחד חתיך שהתחלתי איתו מוקדם יותר הערב. ניצול? מניפולציה נשית? רוע טהור? זה כל היופי. "מה את היית עושה?", השאלה חוזרת כמו בומרנג ונתקע לי בראש. "כנראה שהייתי מבזבזת את שארית חיי בבניית הטירה שלי או משהו בסגנון". עוד לגימה, פיהוק, צחקוק, העלת זכרונות טריים מאותו הערב ואי- חשיבה על העתיד. הילדה מביטה מטה, מבעד לגג ומעבר. "שנקפוץ?", הילדה נעמדת וחיוך זדוני מלא שיניים מופיע בין שתי אוזנייה.
לא. פנטזייה אסורה. שקר הדמיון. אולי יש סיכוי ואולי אני מועדת שוב לכישלון . חלומות זה כיף, אבל זה לא בריא לי.
אמת? שקר? חלומות או חיים? פנטזייה כלואה או זיכרונות אחרונים?
זאת אני, ככה. לא אתה ולא אף אחד אחר לא יגיד לי איך לחיות, ממה להינות. אין לך זכות לומר לי שאני צריכה לטפל בעצמי, לומר לי שהסריטה שלי כל כך עמוקה שאני צריכה להיפתר ממה. אני אוהבת את הסריטה אותה, אני אוהבת לחיות ככה, חופשית מהמילים שאתה מנסה לכלוא אותי בתוכן. אתה עלוב לידי, ונמאס לי לחיות כאילו אני טועה. וחוץ מזה, אם אני רוצה משהו אני אקבל אותו.
זה עכשיו, עכשיו זה הזמן שלי והזמן של כולם. הזמן שלי להוכיח את עצמי, להשקיע, לתת הכל, הזמן שלי לשכוח מהכל ופשוט להינות, הזמן שלי לחשוב וגם לשכוח. הזמן המוקצב הזה, הלוואי והייתי יכולה לחוות אותו לנצח, שלא יגמר לפחות לעוד יותר זמן, שאני אספיק הכל מהילדות לפני שאני נפרדת ממנה לתמיד. ריצה לחוצה מאחורי הזנב של עצמי. כל כך הרבה שאני רוצה לעשות, כל כך הרבה שאני לא אספיק והרשימה עוד גדלה. זמן לשים את החופש בצד ולהיכנס לקופסא צפופה וירוקה אותה ניתן רק לתלתל מעלה ומטה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
