מכינים אותי לכישלון, מגישים לי אותו על מגש כסף יחד עם הקדשת "בהצלחה בחיים" אוהבת. איך אפשר להתקדם כשהאנשים שאמורים לעזור לי, לתת לי את ה"פוש" האחרון לפני הקפיצה האמיתית למים העמוקים, הם אלו שמפילים אותי? ואז כששרשרת כשלונות מפוארת מקשטת את צוורי לראוות הציבור וחונקת אותי, דווקא אז אני צריכה את הכי הרבה אוויר. מאיפה אפשר להביא את הכוח לעשות משהו שנהיה כל כך שנוא בכל יום שעובר? ואז באות המחשבות האלה של- האם זה בכלל שווה את המאמץ? במקום להשקיע את כל כוחי בלמידה ובחרישה שלא מניבה פירות, למה לי לנסות שוב ושוב מחדש וליפול לאותו הבור המזורגג, למה לא לעשות משהו מועיל וטוב במקום זה? זה מרסק לי את האמונה העצמית המועטה שנשארה בי. כישלון שזור בנפילות עטוף באכזבה עוד ועוד ועוד ודיי נמאס.
תוחנים את הראש שלי, דוחפים אותי עמוק בתוך הבוץ המלוכלך, שלא אוכל לנשום, משפילים אותי והולכים. בהצלחה בחיים.
כנראה שלא השקעת מספיק, כנראה שלא למדת מספיק, כנראה שלא חשבת מספיק, כנראה שלא העמקת מספיק, מספיק!!
זה כבר כמעט ולא משפיע ולא איכפת, אני כמעט ונותנת לזה לעבור לידי, מבטיחה לעצמי שעכשיו זה סתם, עכשיו זה דיבורים גדולים וכשאני אגיע לאמת זה יהיה באמת ואז אני אתן את החיים שלי, אז אני לא אכשל, כי עכשיו לא שווה לי להילחם ואני גם לא רואה טעם בלהילחם.
בדרך כלל אנשים אומרים שכל ההתחלות הן קשות. זה נכון, אבל הסופים אף קשים מהן. להתחיל יכול להיות פשוט, פשוט לצלול לתוך הים הגדול או לטבול את הדרך אליו ואת הסוף צריך להחזיק חזק בין הידיים תוך כדי שהוא מתפורר, להחזיק ולנסות לשמור את השאריות שלו לפני שהן נעלמות כליל, צריך להשקיע בהן כל כך הרבה מאמץ, את כל המאמץ למען האמת, כי זה הסוף ובסוף אסור לפשל כי זה בסופו של דבר דופק נורא את ההתחלה, את האמצע ואת מה שבינייהם.
אז אני בהתחלה ואני בסוף. חלק אחד נגמר, מסתיים לגמרי, חלק משמעותי כל כך בחיים שלי, חלק שאני לא אפגוש יותר לעולם, פרק שנכתב ורק ניתן לקרוא אותו שוב אך לא לכתוב ולשכתב אותו. והסוף שלו, קשה כל כך. יש לעגל את כל הפינות, יש למלא את החסר ולא לשכוח אף חלק, לדעת שיש הזדמנות אחת לסוף הזה.
ויש התחלה. הכל חדש, לא מוכר. אני מחששת לי באפלה בתוך המוני צמר גפן מתוק, בלי יכולת לראות, בלי לדעת אם אני אפול או אצוף גבוה גבוה. ויש כל כך הרבה ללמוד, עוד כל כך הרבה לגלות, לבדוק, לפשל והכל עובר כל כך מהר. מהר מידי.
הסוף וההתחלה משחקים מחבואים, רודפים אחד אחרי השני, מחכים שהשני יבוא, שהראשון ירוץ אחריו. תוהים מה יגמר קודם- הסוף שיסתיים או ההתחלה שתהפוך לאמצע, להרגל, לחיים.
וטוב כל כך, טוב מאי פעם, יש לי את כל מה שאני רוצה, כל מה שאני צריכה. גדלתי להיות אישה טובה, הגשמתי את כל היעדיים שהצבתי לי, אני כמעט האדם שרציתי להיות, עם כל התכונות הטובות והרעות שמתמזגות לאישיות מיוחדת ולא ברורה, אינטיליגנציה מהולה בטיפשות, רוע זוועתי עם קמצוציי תמימות, אהבה ומאחרייה נגררת מעט שנאה, יופי וכיעור והשילוב המקסים של כולם. אני אני וטוב לי. ויש לי חברות הכי טובות שיהיו שם תמיד, וחיי חברה שופעים ויש לי אהבה לא צפוייה, ובית ובגדים וכיף אינסופי, בקיצור לא משעמם.
ורע, רע ממש. שנאה וכאב שאופפים אותי בחושך, עצבות שמאיימת להחזיק יצורים נשכחים, מאיימת להחזיק את הדם. אנשים נוראיים שמביאים את כל אלה אליי בלי סיבה, אליי ואל האנשים שאני אוהבת. זה בא והולך במכות. שקט.... ואז בום! עוד הפצצה לפנים שלי בלי שאני אהיה מוכנה. השריון שלי לאט נשחק ומתחלד עד שלא יוכל להגן יותר.
והמלחמה התמידית בין שנייהם, טוב-רע, כיף-זוועה, אושר-שנאה. הם הולכים וחוזרים. שום דבר לא מרגיש יציב, לא האושר ולא העצב וזה מחרפן אותי, לא נותן מנוחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
