אני רוצה לברוח משם, רחוק ככל האפשר מכל המבטים, מכל המילים הקטנות העוקצניות שסודקות לי את הגוף כשאני שומעת אותן. אני צריכה לשתות, להכיר אנשים חדשים, להחליף את הקאסט והתפאורה, לשים את מוסיקה הזאת בפול ווליום ולברוח כי עכשיו אין לי את האפשרות להילחם, אין את ההפשרות לחקור, ולהבין הכל, זאת האפשרות היחידה בשבילי עכשיו. אבל לא תמיד יש לאן לברוח, אין לי בית, אין שום דבר קבוע חוץ מהגזרה שאני מחוייבת אליה, הכל עף באוויר, צף בחופשיות מעל פני המים, לא תמיד אני תופסת את הדג השמן בחכה שלי וככה, לפעמים, אני נשארת רעבה. אני נשארת בודדה, אבודה, משוטטת, מחפשת מקום בשבילי, כך בסוף כל יום אני חושבת איפה יהיה המקום שלי היום. ושם רחוק, הכל נשכח, החלקיקים מתפזרים באוויר ואני נשארת עומדת, להביט על חלקי הפזל מפוסרים על הרצפה מבלי לנסות לחבר אותם חזרה יחד. מתנחלת, לא שייכת, נספחת. מי החברים שלי? מי המשפחה שלי? איפה הבית שלי? את מי אני אוהבת? את מי אני שונאת? מה אני רוצה?
אני רוצה להתפרע ולצאת, אני רוצה לרקוד כל הלילה עד שיכאבו לי הרגליים, עד שלא אוכל עוד לעמוד. אני רוצה לשתות כאילו אין מחר, לשתות כדי לשכוח, לשתות כדי להינות, אני רוצה להתפרע ולצעוק, אני רוצה לצחוק עד שהבטן שלי תתפוצץ, אני רוצה לטייל ולראות את הכל, אני רוצה לקרוע לו את הבגדים לחתיכות, אני רוצה שיקח אותי הכי רחוק ושיסחוף אותי, אני רוצה שיאתגר אותי ושיפתיע אותי כמו פעם, אני רוצה לראות את האור האמיתי בעיניים שלו, אני רוצה שיטפס איתי על ההר הכי גבוה, שיקפוץ איתי עמוק לתוך המים והוא... הוא מתקדם לבד בדרך משלו.
trying to faind my way,
obidi.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
