crossroads

December 26 2008

"אל תשכחו שכרגע חייבים להעביר את ה-y ולשנות את היחס.." חזר מחר לבין, המורה למתמטיקה על דבריו כבר בפעם השלישית, הפסקתי להקשיב, הייתי עסוקה בניסיון נוסף לצייר באופן מושלם את היער, אף פעם זה לא יצא טוב מספיק.

"ריג'ל הרסן?" פנה אלי המורה.

"כן מר לבין?". "את מקשיבה? אתם חייבים להקשיב, החומר הזה יופיע בבחינה הבאה, שתקח נתח גדול מהציון שלכם במחצית הזאת.."

סגרתי את המחברת והקשבתי למורה שלא הפסיק לומר לנו עד כמה חשוב שנשתדל יותר ונצליח בבחינה.

נשמע הצלצול. השיעור תם וג'ייני ניגשה אליי.

"אז מה החלטת, את באה בסוף?" היא שאלה, לא מוכנה לקבל 'לא' כתשובה.

"ג'ייני, כבר אמרתי לך שאני לא רוצה ללכת.."

"באמת ריי" היא קטעה אותי,"זאת רק מסיבה.. לא נשאר שם הרבה זמן, אני פשוט ממש רוצה שתבואי איתי."

"את יודעת עד כמה אני לא אוהבת דברים כאלה וגם, יש לי עוד הרבה דברים על הראש היום."

"תפסיקי לנסות להתחמק. אני יודעת שיש בך חלק שכן רוצה לבוא. למה לא? מה כבר יש לך להפסיד?". דווקא כמה שעות מחוץ לבית נשמעו לי ממש טוב.

"נו טוב.. בסדר, אני אבוא איתך, רק הפעם ולא להרבה זמן!". חיוך ניצחון הופיע על פניה של ג'ייני.

ג'ייני, לא היינו ממש קרובות ולא ממש התחברתי אליה, אני לא חושבת שהיה לנו משהו אחד במשותף. אני גם לא בטוחה למה נכנעתי והסכמתי לבוא למסיבה המטופשת הזאת.

10 בלילה. קיבלתי SMS מג'ייני-"נפגש ב-11 בספסלים ברחוב הלם. חסר לך שאת לא מגיעה!"

התלבטתי מה ללבוש, ג'ינס וחולצת טי נראו לי כהאפשרות ההגיונית ביותר.

חיטטתי בארון ומצאתי את השקית האדומה בה לא נגעתי מעל לשנה, מאז שקיבלתי אותה במתנה. היא הכילה שמלה קצרה ושחורה ללא שרוולים. אולי כדאי לי לשים אותה הפעם? לבשתי את השמלה ובחנתי את עצמי במראה, היא התאימה לי באופן מושלם, אך לא יכולתי שלא להרגיש מגוחכת.

שמתי מגפיים שחורים שהגביהו אותי במקצת. אני אף פעם לא מתאפרת, אבל היה נראה לי מתאים להוסיף עפרון שחור לעיניים.

רבע ל-11, הייתי מוכנה לצאת. 'אני לא מאמינה שאת עושה את זה' חשבתי לעצמי.

כיסיתי את עצמי במעיל שחור וגדול ויצאתי.

היה קר בחוץ, המעיל לא חימם אותי מספיק. התנחמתי בעובדה שרחוב הלם נמצא רק במרחק של כ-15 דקות הליכה מכאן. עברתי על פני הרחובות, מתפאלת מיופי החשכה, הירח.

הוא אמור לחזור הבייתה בעוד כשעתיים. אני מקווה שלא אצטרך לדבר איתו כשאחזור.

כבר מרחוק יכולתי לראות את ג'ייני. לבושה במגפיים,חצאית ג'ינס קצרה עם גרביונים וחולצה לבנה בוהקת, היא נופפה בזרועותיה.

"אני שמחה לראות שהגעת!" היא חייכה אליי. "את לובשת שמלה? וואו, זה נראה מדהים עליך!" לא ידעתי מה לענות בחזרה על המחמאה הזאת. המשכנו ללכת.

"אז איפה בדיוק המסיבה?" שאלתי.

"בבית של דין, בחור מגניב. הייתה לו מסיבה כזאת לפני חודש, ממש פרועה, רק שפספסתי אותה... כל מי שהיה שם אמר שזאת הייתה המסיבה הכי מטורפת שהוא היה בה, אז כששמעתי שיש עוד אחת פשוט נגנבתי, ידעתי שאת זאת פשוט אסור לי להחמיץ." אמרה ג'ייני והמשיכה לקשקש כמה כיף ומדהים יהיה שם. לא הצלחתי להבין על מה כל הרעש, זאת בסך הכל מסיבה.

הגענו לבסוף לתחנת האוטובוס וכעבור 10 דקות של נסיעה הגענו לביתו של דין. מוזיקה רועשת וצעקות פרצו משם. הבית היה עצום, בעל 3 קומות וחצר ענקית.

מישהו הופיע לפנינו, בחור גבוה ושחום. "היי ג'ייני! כבר פחדתי שלא תגיעי." אמר לה והשניים התחבקו.

"ריג'ל תכירי, זה רון. רון ריג'ל." חייכתי אליו חיוך מזויף.

"איפה דין?" שאלה ג'ייני. "לא יודע. ראיתי אותו מקודם, אולי הוא בתוך הבית."

ג'ייני גררה אותי אחריה. "את פשוט חייבת לפגוש את דיו!"

בדרכנו לעבר הבית עברנו על עשרות בחורים צוחקים, רובם החזיקו פחיות בירה, בחורות שהיו בלבוש חשוף מדי ודיברו בקולניות רבה.

בכניסה לבית פגשנו את דין, שלא הסס וישר הדביק נשיקה לג'ייני.

"דין, תכיר, זאת ריג'ל, חברה מאוד טובה שלי." "מה נשמע?" הוא שאל בחיוך ממזרי, צמרמורת עברה בגבי ומבטי נשאר חסר הבעה.

עוד ועוד אנשים הגיעו ובירכו את ג'ייני לשלום.

"אני הולכת לרגע עם סטיבן." הודיעה, "תסתדרי?". נראה היה כאילו אפילו לא חיכתה לתשובה ומיד נעלמה עם הסטיבן הזה במעלה המדרגות.

לא הייתה בטוחה מה לעשות עכשיו, הרגשתי לא שייכת ושנאתי את הרעש הנוראי.

סיירתי ברחבי הבית, שהיה עמוס באנשים שהיו מבוגרים ממני בכמה שנים. רציתי ללכת.

לפתע אותו רון הופיע מולי. "נהנת?" לא עניתי ושוב חשפתי חיוך מזויף.

"את נראת קצת חיוורת, להביא לך משהו לשתות?" דווקא הייתי צמאה וחשבתי שכוס מים לא תזיק. "כן, בבקשה."

הנה התרחק ממני ונבלע בין האנשים הרבים.

פתאום מישהו נתקל בי, לא הצלחתי לשמור על שיווי המשקל ונפלתי. הייתי מוקפת ביותר מדי אנשים.

רון הופיע בחזרה ועזר לי לקום. כוס מים הייתה בידו. הודתי לו ולאחר מכן גמרתי את תוכן הכוס תוך שניות ספורות.

"צפוף כאן מדי, אני חושבת שכדאי שאצא החוצה לקחת אויר."

ניסיתי לפלס את דרכי החוצה מבין ההמון, דבר שהיה כמעט בלתי אפשרי.

כשהגעתי לחצר האחורית, סוף-סוף, לא היה פחות רועש. 'אוף, מה את עושה כאן?'. אנשים התפרעו, שתו וצרחו, כאב הראש שלי הלך וגבר. הרגשתי סחרחורת ויובש בגרון.

מישהו צץ, לחש לי משהו והגיש לי כוס מים. אני לא בטוחה מי זה היה, אולי רון. לקחתי את הכוס וגמרתי אותה בלגימה אחת. השתעלתי, ריאותי צרבו.

נשכבתי על הדשא, אני לא בטוחה לכמה זמן.

בסופו של דבר הצלחתי לקום והחלתי בחיפושים אחר ג'ייני, קראתי בשמה ושאלתי אנשים אם ראו אותה, אך לא הצלחתי למצוא אותה.

נדחקתי בחזרה לתוך הבית. עליתי במעלה המדרגות. נדחפתי על ידי מישהו שמהר לרדת ושוב נפלתי, ראשי נחבט. כאב הראש גבר והרגשתי כאילו עוד רגע אאבד את שיווי המשקל ואתעלף. החלטתי לוותר על החיפוש אחר ג'ייני ולחזור הבייתה לבדי.

שוב ניסיתי לצאת ולהדחק בין האנשים. הרגשתי כאילו וזה נמשך שעות.

הצלחתי להגיע לתחנת האוטובוס הקרובה, אפילו משם היה ניתן לשמוע בחוזקה את הרעש מהמסיבה.

התיישבתי על הספסל, מחזיקה את ראשי. הייתה לבד והרגשתי מאוימת על ידי החשכה המצמררת.

אבל אני מניחה שזה לא שינה הרבה,פשוט רציתי להתרחק מכאן.

כעבור דקות ספורות הגיע האוטובוס, שילמתי לנהג וצנחתי על אחד הכיסאות, קיוויתי שג'ייני בסדר.

האוטובוס עצר. התחנה הייתה די קרובה לביתה, אך ההליכה לשם הייתה קשה.

נכנסתי לבניין ומשם למעלית. הבטתי במראה, גופי התמלא זיעה קרה, נראתי נורא.

התיישבתי על רצפת המעלית, מתפללת שכל זה יגמר כבר.

קומה שנייה, שלישית, רביעית ולבסוף המעלית נעצרה בקומה החמישית. הדלתות נפתחו. קמתי על רגלי וצעדתי בכבדות לעבר דלת ביתי.

היה חשוך, שמעתי את נשימותיו מחדר השינה שלו, רק שלא יתעורר.

לקחתי בזריזות כוס זכוכית ומלאתי אותה במים קרים. שתיתי והרגשתי קצת יותר טוב.

התיישבתי על אחד מהכיסאות במטבח, מעיפה מבט לעבר השעון. 3:05.

התחרטתי כל כך שהסכמתי ללכת עם ג'ייני וכעסתי עליה על שגררה אותי לשם.

לפתע שמעתי קול נשימות מאחורי גבי, הוא התעורר.

"איפה היית לעזאזל?" הוא שאל, כעוס וחסר סבלנות. פחדתי לענות.

"היית במסיבה? השתכרת?!"

"מה? לא.. לא קרה כלום." ניסיתי להרגיעו.

"מה חשבת לעצמך שאת חוזרת רק עכשיו?! יש לך את אותו הראש הדפוק בדיוק כמו לאמא שלך."

"מוזר, אני מכירה עוד מישהו שנוהג להשתכר ולחזור הבייתה באמצע הלילה." כעסתי על כך שבכלל הייתה לו את החוצפה לדבר על אמי.

לפני שעוד הבנתי מה הולך לקרות הוא סטר לי. "איך את מעזה? את לא תתחצפי אלי!"

נשארתי שותקת. הוא תפס בזרועי ומשך אותי, "לכי עכשיו לחדר שלך! את לא יוצאת יותר מהבית!" צעדתי בזריזות לחדרי ושמעתי אותו ממשיך לצעוק מאחורי "מעכשיו את תתחילי להתנהג כמו ילדה נורמלית! ושלא תעזי עוד להמרות את פי!"

סגרתי את דלת חדרי מאוחרי. התכנסתי מתחת לשמיכה. הוא נכנס לחדרו, טורק את הדלת אחריו.

לפחות אני במיטה שלי.

ראשי התמלא במחשבות שלא נתנו לי רגע מנוחה. ניסתי להרדם.

הזמן חלף. כבר 4:30. כאב הראש כבר עבר, אך הרגשתי חנוק.

שמעתי אותו קם ממיטתו, הוא יתארגן במשך כרבע שעה ואז ילך לעבודה.

המתנתי בשקט לרגע בו יעזוב.

ברגע שטריקת הדלת נשמעה קמתי ממיטתי ויצאתי החוצה. חשבתי ללכת ליער, המקום הזה תמיד מצליח להרגיע אותי. יש בו משהו... קסום, הייתי אומרת.

לאחר כ-40 דקות כבר הייתי שם.

הרמתי חופן אדמה לחה, היער כולו הדיף ריח חורפי ונעים.

ליבי החל לפעום במהירות והחלתי לרוץ בשמחה ברחבי היער, לא עצרתי.

מגפי התלכלכו ולא פעם מעדתי.

כאב ראש חזק תקף אותי פתאום, הרגשתי סחרחורת, ניסיתי להשען על אחד מגזעי העצים. ראייתי השתבשה, האדמה קרסה תחת רגלי, גופי צנח.