כשהייתי כבת 18,
נהגתי לדמיין את המשפחה העתידית שלי בדיוק כמו המשפחות בסדרות האמריקאיות, בהן
הבעל והאישה מאוהבים עד אין קץ ומתואמים להפליא בחינוך הילדים. הילדים מחונכים, שקטים,
בולעים את דברי ההורים בשקיקה.
לאחר מספר שנים, כאשר
משפחתי הפכה למציאות קיימת, התבדיתי מכל החלומות.
אנחנו ההורים בהחלט
לא זוג יונים, בחיינו לא שוררת אידיליה והתאמה בחינוך ילדינו, מתקשים להסכים על
דברים הקשורים בחיי היומיום. הילדים, איך לומר זאת, לא בדיוק לפי הספר.
כבר בשנותי הראשונות
כאם, חוויתי את אחת הטראומות הקשות ביותר, עם ילד חולה שנאלץ לעבור 3 ניתוחי ראש, שגילה
חרדות וחוסר ביטחון, לאור מה שקרה לו, אך את השיעור המאתגר ביותר, חוויתי עם
האמצעי שלי, המכונה "האתגר". ביקורים אין ספור במסגרות החינוכיות בהן למד,
כדי לספוג ביקורות על דרך החינוך שלי, שכן ה"אתגר" נולד עם קושי בויסות
הרגשי, ADHD קשה
עם התפרצויות זעם קשות, והמערכת לא ידעה להכיל אותו. לאחר כ8 שנים נולד צעיר בניי,
ילד מתוק וברוך כישרונות, אשר מתקשה מעט בלימודים.
ואני כיום, עייפה
להחריד מהטיפול ב"אתגר" , מתקשה לעיתים, בשעות אחר הצהריים להרים את
עצמי מהמיטה ולהתגבר על התשישות וכאבי הפיברומיאלגיה, אך עושה זאת בכל זאת יום,
יום.
אם אסתכל על חצי הכוס
המלאה, אגלה שהבכור, לומד כיום הנדסה באוניברסיטת תל אביב, וזאת ,למרות קושי גדול בקשב וריכוז, האתגר,
בן ה- 18 למרות שלא יכול היה להתגייס לצבא
(דבר שמייסר אותי מאוד), הרבה יותר מאוזן, עובד בעבודה קבועה, והבן הצעיר, שחיין בנבחרת שחייה ופסנתרן מחונן.
וכשאני חושבת על כך,
ליבי מתרחב מגאווה.
בכל זאת הצלחנו
במשהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
