אתגרים

דווקא היום, אני מתגעגעת אליך יותר. אני נזכרת בך, בסיפורים שסיפרת על היותך ילד בשואה.

ילד בן 7 שיום אחד, חדל להיות ילד כשלקח על עצמו את הדאגה לאימו ולאחיו. שכאשר מצא פרוסת לחם, דאג להביאה לצריף בגטו ולחלקה בין אמו ואחיו, ילד גיבור, ילד שורד.

לא אמשיך ואתאר את קורותיך במלחמה ההיא, אתאר רק אותך: אדם שמח, חיוני, אוהב כל רגע בחיים, היית אדם אהוב ולא רק על ידי משפחתך, אלא גם על ידי חבריך וכל מי שהכיר אותך, אדם שממגנט אליו את כולם. 

בהיותך בן 43, לקית בליבך ועברת מסכת ייסורים במשך שנים עד למותך בגיל 67. למרות כל זאת, המשכת להיות אדם שמח ואופטימי שמרוצה ממה שיש לו.  לא תמיד הבנתי איך אפשר להמשיך הלאה לאחר כל מה שעברת ובאופטימיות שכזאת. רק בימיך האחרונים, זכרת את כל מה שחווית וסבלת ואנו סבלנו איתך.

היום, התגעגעתי אליך במיוחד, צפיתי בטקס יום השואה, האזנתי לשירים העצובים וכמעט, זלגה לה דמעה, אך רק כמעט. כבר שנים שאינני בוכה כשעצוב לי, רק בלב.

אתה חסר לי, אבא, ולפעמים, אני יכולה לדמיין את ידך מלטפת, מחבקת ומנחמת.

12 שנים עברו מפרדתנו ואין יום שאינני חושבת עליך  וכמהה לחיבוק אבהי אוהב.

אני אוהבת אותך אבא.