אני מסתכלת על דברים שכתבתי לפני כמה חודשים ואני די בהלם מעצמי שכל כך הרבה השתנה
לא יודעת אם הכל לטובה אבל אני לא אותו בנאדם שהייתי מי שהכיר אותי ויראה אותי עכשיו לא יזהה אותי
הביטחון שלי עלה אני לא מתביישת יותר כמעט בכלל אני אומרת לרוב את מה שאני חושבת למרות שיש לי עוד
הרבה לעבור בשביל שזה באמת ישתנה לגמרי..
אני כבר לא מקיאה . כמעט . יש לי מעידות פעם בשבוע שבועיים לפעמים מתפלק לי שהכל מרגיש מייאש
אני כמעט 4 חודשים אותו משקל בלי להקיא אפילו פחות ממה שהייתי כשהייתי מקיאה 43-44 למרות שאני רוצה לרדת
אני עושה ספורט לפחות משתדלת..
ואני יכולה לחשוב על דברים אחרים חוץ מאוכל 24/7
אני יכולה להתחיל את החיים שלי סוףסוף
אבל עכשיו יש לי משהו שנראה לי שהצלחתי להתאהב בו אחרי שנתיים שהייתי מאוהבת בבולמיה
וזה נוראי אני לא יודעת איך אנשים שורדים בזוגיות באמת
נהפכתי לבנאדם הכי מעצבן בעולם
וזה מציק לי לא לא רוצה שיהיה אכפת לי ממשהו לא רוצה להתעצבן בגלל שלא דיברנו לא רוצה להיעלב ממילה שלא במקום
שהיה לי הפרעות אכילה הכל היה נפתר בבולמוס הקאה וללכת לישון
ועכשיו אני צריכה להתחיל לחשוב על פיתרונות לבעיות שלי וזה מחרפן
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
i never changing who i am