*רשום פה משפט נדוש*

יש לנו יומיים בבצפר שנקראים 'סמינר שורשים'.שבו אנחנו אמורים ללמוד על גיל ההתבגרות,בר/בת מצווה וכל מיני כאלה..

היומיים האלה היו היום ואתמול.היום לא הלכתי לבצפר כי לא רציתי ללכת לזה.ואמא שלי הרשתה לי כי זה לא יום שבאמת לומדים בו.

והיום בערב[בשעה 17:30] הגעתי לבצפר בשביל "מסע" עם ההורים.ההורים שלי [כרגיל] לא באו.באתי עם חברה שלי ואמא שלה.

ההורים שלי אתמול בערב אמרו לי שזה סתם שטויות וסתם וסתם וסתם..אבל בשבילי זה לא סתם..נכון הרעיון עצמו והתזמון שלו והתכנון שלו זה סתם ולא רציני וטימטום.אבל להיות היחיד שבא ל ב ד בלי ההורים שלו,זה לא נעים.זאת הייתה פעילות של אמא/אבא ובן/בת .ואני עשיתי חצי עבודה.את החצי שלי.ומי עשה את החצי שלי ההורה?אף אחד.ובטח שלא ההורים שלי.סתם הרגשה חרא.אני חושבת שאמא שלי ידעה שאני ארגיש ככה אבל לא יכלה ממש לעשות עם זה משהו.היא עבדה[היא עדיין בעבודה..] וגם אבא שלי[שגם הוא עדיין בעבודה..].מה לעשות?הם צריכים לפרנס משפחה שלמה,של 6 נפשות.זה לא קל.לא להם ולא למשפחה שלהם.

אבל אין מה לעשות,אלו החיים.הדבר היחידי שאפשר לעשות זה להתפלל לה' שהמצב ישתפר וזה לא יהיה ככה יותר.

אני ואתה-פה בודדים,

אנשים לא מבינים.

שאם אתה לרגע לבד,

הזכרון של זה נשאר לעד.

אתה מכיר מישהו חדש,

מפתח המון ציפיות-אתה נרגש.

אבל זה סתם בלון,זו סתם בועה,

שתתפוצץ לה דווקא כשאת לא מוכנה.

הלהבה שבוערת,האהבה,

והחץ שובר הלבבות-האכזבה...

בא לי לישון ולא לקום,

עד שהכאב יעבור.

עד שהכל יעלם.

עד שהעולם יהפוך למקום טוב יותר.