החיים שלי רצופי הפתעות, לאחרונה. למרות שעל פני השטח נדמה שהכל זורם לו על מי מנוחות, האמת הנסתרת היא שונה.
אחת ההפתעות של העת האחרונה הייתה התעניינות מסוימת שגילו קוראות מוערכות של הבלוג הזה, בכל הקשור לעת שבה אנוכי והדת המשכנו ללכת זה לא לצד זו.
זה סיפור ארוך. ומורכב. ומלא פרטים קטנים שנוספו זה על גבי זה. במקום לנסות ולהסביר כרונולוגית איך ומה כיצד ומתי, אני אנסה לספר את הדברים כפי שהם מצויים אצלי בראש.
אני מתחיל עכשיו, אבל זה תחילתו של תהליך שאני לא בטוח שימוצה.
הימים האחרים
לפני שהכל הלך לעזאזל, הייתי ילד-טוב-ירושלים פרדיגמטי. "צדיק" קרא לי המלמד בחדר. "צדיק" קרא לי הרב. "צדיק", ליטף המנהל את פני כשזכיתי בתחרות שינון נוספת.
חזו לי עתיד מזהיר. חכם, מסודר, מסור לעבודת הבורא. התשוקה שלי בתור ילד הייתה להיות עילוי בתורה כמו העילויים שקראתי עליהם בספרים. אלו שפיהם מפיק מרגליות, שזקנים וטובים בוכים למשמע דבריהם המתוקים. זו הייתה הפנטזיה.
מקפיד הייתי על קלה כבחמורה. לא רק לדעת ולחדש רציתי, גם לקיים -טוב מכולם- את כל המצוות, לעבוד את קוני מתוך אהבה וייראה. מכוון הייתי כוונות בתפילה, גומל חסד עם חבריי. מכבד את הוריי וכל זה.
עד כאן הכל באמת נשמע לא רע, אבל בתוך כל התשוקה הזו למצוינות, עדיין קיים היה הילד בתוכי שחיפש ומצא גבולות למדוד ולחצות. המוח השואל והמסרב להתרצות. המורד.
בסמוך למקום בו חבשתי את ספסלי בית המדרש, עמדה מכולת קטנה, בבעלות חרדית, שכל הטובין בה היו בהכשר הנדרש כדי שנואיל להכניסם לפינו הקדוש.. אני לא זוכר איך זה התחיל. אין לי אלא להניח שמדובר ביוזמה שלי, כי היוזמות, רובן ככולן, היו שלי. אבל כך מצאתי את עצמי גונב.
עד היום, עד לרגע הזה ממש, בו אני אומר את המילים האלו (או אפילו מקליד אותם ) אני לא מסוגל להתמודד עם תחושת האשמה הפיזית שנובטת מתוך ההכרח להביט במילים מוקלדות, כחול על גבי כחול.
היה לנו סידור מאוד נוח. אחד החברים, זה שהיה הכי חשוב לו להתקבל בינינו, זה שלבסוף נשלח למוסד של ילדים שהוריהם לא רצו בהם, (ושוב התכווצות של תחתית הקיבה בגועל מעצמי) לקח על עצמו את האחריות המוסרית בפני אלוהים על כל העבירות שעשינו.
ישבנו מאחורי הגדר ואכלנו שוקולד בהכשר הבד"ץ- שכל מי שמכיר יודע שזה השוקולד הכי לא טעים שאפשר לדמיין- והרגשנו חפים מחטא.
אני יודע שזה טיפשי. אני יודע שזה נשמע כמו הבלי ילדות.
אבל אני חושב שזו הייתה ההתחלה. הייתי בן שמונה, או תשע.
______________________________________________________________
אני לא עושה עניין מזה שעל הכיור שלי צמחה מברשת שיניים נוספת, שאינה שלי.
אני לא עושה עניין ממברשת השיער, שדרך קבע, מוצאת את עצמה על הריצפה בדיוק בזמן כדי שאדרוך עליה יחף.
אני לא מתלונן אפילו על קופסת-אביזרי-ההגיינה-הנשית-האינטימית שנחה אחר כבוד על מכסה הניאגרה.
אבל להעיר לי על הקרש ומיקומו?? לא הגזמנו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
