אני לא יכול לספור אפילו, את הפעמים בהם התקשיתי לשבת במשך פרקי זמן בעקבות שאלות ששאלתי בנושאי אמונה. בגילאים ההם, כשעוד הייתי ילד, שאלתי מתוך תום. ככל שהתבגרתי שאלתי להכעיס.
אני חושב שאובדן האמונה היה מהיר וחד משמעי. שיום אחד קמתי והיא פשוט לא הייתה שם. אבל התהליך האמיתי היה עצם ההכרה באי-נוכחותה של אמונה בליבי, בהתמודדות עם הריק הנורא ובטווית חיים בלעדיה.
אני חושב על הדובדבנים שקטפתי מגינתו של שכן בלא ידיעתו, ובאכילתם ללא ברכה.
אני חושב על המלמול המעושה בעת התפילה.
אני חושב על כל הדברים שעשיתי אז, כאב החופש מלווה אליהם. וכשאני חושב על זה ניצת בי זעם שאני לא בטוח שאני יכול להסביר. אולי אלו שאריות זעם הנעורים שלי. אולי אלו רק הדים של זיכרון רחוק, למרות שעכשיו זה נדמה לי כזיכרון חי ובועט ונושם וכועס.
הנסיך הקטן היה ילד אינטגרציה. שחום ועני הוא הגיע אל בית ספרנו, כדי שהם יוכלו לדבר בהתנשאות על גמילות חסדים. המפגש הראשון בינינו נגמר בהתנשאות מעליבה (שלי), בשפה מדממת (שלי) בענישה חריפה (שלו) ובחברות אמיצה (בינינו).
כשנלקחתי לשיחה בידי האחראים, השיחה שדרשה ממני לבחור לי חברים היאים יותר למעמדי וייחוסי הרם, מחיתי בתוקף והסברתי שאני מסייע לו בהתאקלמות במיקום החדש ובחלק מהשיעורים. "ואהבת לרעך כמוך" לא?!
כן כן, אמרו לי. מאוד אצילי הרצון שלי לעזור ולתמוך, אבל "הם" זה לא כמונו, והוא עשוי לקלקל אותי. כעסתי על העלבון שהעליבו את חברי. כעסתי על האכזריות ועל רוע הלב. כעסתי על חוסר החמלה. פעולות ההתרסה המוחצנות שלי זיכו אותי... הומפ..... רק בקושי לשבת למשך שבוע. למדנו להסתיר את החברות שלנו.
הייתה המון צביעות בממסד. החל מהעובדה שחוכמה הייתה משנית לייחוס משפחתי. שבן הרב חטף הרבה פחות ממני, למרות שהיה שותף ללא מעט ממעלליי. נכון, אני יודע היום שאין מקום שאינו נגוע בפוליטיקה- אבל אז זה עוד הפתיע וקומם אותי. ציפיתי לטוהר מידות. ליראת ה' ולדרך ארץ.
אז ציפיתי, אז מה.
__________________________________________________________________
לאחר התנהגות ללא דופי אצל אם-המכשפה, לקחה אותי לוחשת הכשפים שאיתי למקום קסום ונאה ביותר אי -שם צפונה למקום מגוריי. כשחזרנו, אתמול בלילה, היא דיברה בטלפון עם אחת מחברותיה.
"איזה נחל" שאלה המכשפה בעניין גדול. "באמת?! ממש כל כך קרוב לצימר??"
"לא, לא ראינו את המסעדה". "לא, לא רכבנו על סוסים". "לא, לא עשינו טיול ג'יפים"
דממה קצרה. המכשפה פורצת בגיחוך עליז.
הטלפון מתנתק והיא פונה אלי.
"היא צודקת, החברה שלי" היא אומרת בטון משועשע. "למה אנחנו מבזבזים כסף על מקומות כאלה אם במילא לא יוצאים מהמיטה????"
שבוע טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
