מבין הענפים העבותים רק רמז צילן של שלוש דמויות ניבט.
כופף ראשי, יכלתי לשמוע בת קול של ניגון וקצב. אוזניי זקורות לקלוט את הצליל, ידעתי שככל שייתכן כי הוא מופק ממקום כלשהו, באותה מידה ייתכן כי מופק הוא מתוכי.
קול הלמות ליבי הידהד על קירות גופי.
מצמיד גחוני אל הקרקע, יכולתי לראות את קצה שמלתה של אחת הדמויות. גלי המיתאר נעו תוך התעלמות מזמן ומפיזיקה, נחים ברכות על האוויר כאילו היה עבה מספיק לשמש להם תמך.
אט אט ריחפו כמו מתוך חלום אל שדה ראייתי.
ידעתי שהן יודעות שאני שם. אבל כבר לא היה להן איכפת. כבר לא טרחו להסתיר את התרסתן הבוטה, את אדישותן המצחקקת לייסוריי. את המרחק בין משכבי הנסתר לריקודם השחצני המעיטו מדי צעד, עד שסבבו אותי בגלוי. בידיהן אוחזות את חוטי הגורל שטוו לי, בלעג על שפתיים מלאות ובשלות. כפות רגליהן הקטנות והענוגות לא נגעו בעפר בו בוססתי. מניח את ראשי על האדמה, הבטתי באותן כפות רגליים המשייטות מולי, נמנע מהביט באצבעותיהן הטוות נקמנות שאין לה שובע, נמנע מהבט בעיניהן המהפנטות, בפניהן שהינן התגלמות היופי.
באישוני עוקב אחר הקו הבלתי נראה תחת עורן, המוביל את נוזל החיות שלהן ממקום למקום. הן חיות. הן נושמות. האם הן פרי דמיוני ההוזה או אימת חיי וסיבלי?
צחוקה של האחת סובב אותי מכל עבר. הצחוק אמר לי שהירח במילואו. את תחינתי שטחתי בפני הלבנה, לא בפני המוזות השחורות.
"ברוכה את, אחותי הלבנה, וברוכים המעשים הנעשים לאורך".
יכולתי לגרש אותן בהינף קשקש. יכולתי להכריח אותן להפסיק לחולל מולי. אבל זה לא היה משנה דבר.
הלבנה זנחה אותי לטובת תיכנון כליונה החודשי, והשחורות לא יפסיקו גם אם לא אשמע עוד את קיצבן באוזניי. אלו הם חיי. זו מטרת קיומי.
להאשים דמויות שקופות למחצה במרה השחורה שניחתה עלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
