בזמן האחרון, מעל ערימות ניירת בשעת לילה מאוחרת, הראש שלי צונח לאיטו כשאני מאבד פוקוס, והמחשבות שלי עוטפות את עצמן באצטלה של חלום מציאותי ומציגות בפני את הפחדים שלי - אלו שאני לא מהין אפילו ללחוש לעצמי ברגעי ערות.
אני מתעורר בבעתה, הצואר שלי כאוב ותפוס, העיניים מסרבות להתמקד בנמלי הנייר המתרוצצים על הדף.
אני מביט סביב, בחלון הסגור המאפשר לצינת המזגן להישאר בתוככי הבית ולקרר את מוחי הקודח. בבית הריק.
מכשפה משועממת אחת הלכה לראות סרט עם חברים וחברות. אני לבד.
***
הוא הביא לי גלן מורנג'י, קרדו ומשהו בצבעים משונים שנורא מצא חן בעיניו. את כל זה הוא לחש לי באוזן תוך כדי חיבוק אמיץ של געגוע שהגיע אל סופו. הוא לחש, כי הוא הרגיש שזו התרסה בוטה לדבר על זה עוד שם- כשפקיד המכס כל כך קרוב. פקיד המכס שהוא הביס בעורמתו הרבה- הוא הרי צעד בגאון במסלול הירוק תוך כדי התאפקות מלזמזם שיר עליז.
לקח לו בדיוק זמן-השתנה-ממוצע מהרגע שהגענו אלי כדי להתקשר לצפיחית בדבש ולהודיע לה שהוא הגיע ארצה בביטחה.
בהתחשב בתופעת ה"צורך לדווח מיידית על מעשיי", החיוך הדבילי שמרוח לו על הפרצוף ולא קשור בכלל לזה שהוא יכול שוב להתעקש להירדם על הא"ק היפהפיה שלי, והעובדה הבלתי מפתיעה שהכנפה המתוקה מתכננת חופשת קיץ נוספת בארץ- ברור שהדוכס ואחותי הקטנה העבירו את השבועות האחרונים בפיתוח אותו משהו שגרם לי מבוכה עצומה בתחילתו. לבריאות.
***
מזמן, באמת שמזמן, כבר הנחתי את אשליות הילדות שלי על עוצמתם של דמויות המפתח של נעוריי באריזות נאות ומסודרות באחורי המחסן של מוחי. לא היה לי בהם צורך עוד.
אבל לעמוד שוב מול שבריריותם של החיים מקשה עלי את הקימה היומיומית. כל תעתועי הדמיון האכזריים שלופתים אותי כשאני מתעמעם תוך המתנה לתוצאות הבדיקות הבאות.... אני מרגיש שוב את ההתקשות של תחתית הקיבה. את המרירות שמטפסת בגרון כשאני נרתע מלהביט באפשרויות הגרועות ביותר.
תתפלל. אומר לי אחי. הוא ישמע.
אני מחייך אליו ואל עצמי כשאני חושב על העובדה שלאחרונה התעסקתי שוב במסע הזה. כאן. בבלוג.
אני לא מתפלל. אני מקווה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
